מאת: הר' אליהו עזריאל שור
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
מפארי גידוליה של ירושלים היה הגה"ח רבי נטע צינווירט זצ"ל. בהליכותיו ותהלוכותיו מיזג ושילב את שני חלקי לוחות הברית, הן את החלק של בין אדם למקום, עשיית מצוות והתמדה בתורה, תוך שמירה על קלה כבחמורה – על קוצו של יוד. והן בחלק של בין אדם לחברו, שהיה שומר לבל יפגע שום בן אנוש בעולם מהליכותיו בשום אופן, לא באופן ישיר ולא בעקיפין.
שילוב ופיקחות ירושלמית עם זוך ותום גליציאית שולבו בדמותו המאירה ורבת האנפין, והיא שהעפילותו מעלה מעלה בקיום המצוות והשתקעות בעבודת ד' מתוך שמחה של מצוה ואהבת ד' איתנה!
ביותר היה רבי נטע מופלג בעניין הציפיה לגאולה והישועה השלימה בביאת המשיח ובנין בית המקדש, עד שעל כל הקורה עמו, היה מקשרו מיד באופן וודאי עם ביאת המשיח ואורו!
במיוחד הייתה גוברת ציפייתו לגאולה בעידני חדוותא, בימי הרגלים ומועדי השנה, כאשר בכל מצוה ומצוה מהמצוות החביבות של ימי הרגל, היו עיניו מצטעפות בגעגועים גדולים לקיום המצוות בחצר בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו אמן!
ננסה לתאר מעט מאשר לקטה ידינו בקונטרסי 'נטיעה של שמחה' אודות ציפייתו לגאולה בימי המועדים.
מקוה אני שלא תאכל מצות אלו…
כאשר אתא ובא ימי חג הפסח היה דואג ומיצר מיד מאין יהיה לנו אפר פרה אדומה כדי להיטהר בהם כדי שנוכל לעשות את קרבן הפסח במועדו בעת יבוא משיח ויגאלינו.
וכשהתקרב חג הפסח עוד יותר, היה מתקשר עם אחד מאנ"ש שהיה לו 'קשרים' עם סוחרי בהמות מטורקיה, כדי שיזמין הלה כמות הגונה של כבשים לקרבן הפסח, שהרי 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל!' ובוודאי כבר יבוא משיח צדקנו לקראת חג הפסח, ושכך יצטרכו כמות גדולה של כבשים שיספיק לכולם להקריב את קרבן הפסח כהלכתו, ע"כ הזדרז להזמין כמות מספקת לקהל הרחב. ובשנה מסוימת כאשר היה גידול מזהיר בענף הכבשים בטורקיה בדיוק בחודש זה, היה שש ושמח בהדגישו שבוודאי כשיבוא משיח יהיה כמות מספקת של כבשים עקב כך!
אף היה מספר בביתו בחודש זה שכבר שוחח עם הרה"ח ר' יעקב צבי רבינוביץ מחשובי חסידי באיאן, והוא מוכן לרתום את חנותו, השוכנת במרכזה של שכונת 'מאה שערים', למטרה זו, שיוכלו להכניס את הכבשים הרבים, אותם הזמין ר' נטע לכבוד הפסח, לתוך המחסן הענק השוכן לו בתחתיתו מתחת לחנות. עד שהיו מכנים עקב כך בבאיאן לאותו ר' יעקב צבי בשם 'סוחר הכבשים' על שם כבשותיו של ר' נטע בערב פסח. כך היה שש ושמח לקרבן פסח, וכל טרדותיו בערבי הפסחים הלחוצים היו סביב השגת הכבשים שיוכלו להקריבם מיד כשיבוא משיח צדקינו ויגאלנו!
אף חזה פעם באברך ירא שמים היוצא ממאפיית מצות, וקופסאות מצותיו סדורות לו קוממיות כבנין קומות, ופניו של אברך זרחו באור יקרות, אחר שעמל על מצותיו אלו כמה וכמה שעות, עם כל החומרות והדקדוקים של 'ושמרתם את המצות' עד לאחת….
הפטיר לעברו ר' נטע: "מקווה אני שלא תאכל מצות אלו!" הלה פער לעומתו זוג עיניים תמהות. "מצותיי אלו, שעמלתי עליהם ללא ליאות, מדוע שלא אוכל אותם? מה פשר 'ברכה' זו?"
ענהו ר' נטע: "חשוב והבן. הרי כשיבוא משיח צדקינו לא יוכלו לאכול את מצותיך אלה, לאחר שנעשו בטומאה! ולזה היתה כוונתי כשבירכתי אותך, שתזכה שלא לאכול מצות אלו בפסח זה, שהרי מצפים אנו למשיח עד כלות ובוודאי יבוא אלינו חיש עוד קודם חג הפסח, ונצטרך לאפות מצות חדשות שיעשו בטהרה!
זה היה שיגו וזו היתה שיחו של ר' נטע בערב פסח, הכל סביב הציפייה לביאת המשיח!
וואס וועט זיין מיט די צוויי שעפסאלאך…
אף בשבת קודש היתה ניכרת לעין כול השתוקקותו העצומה לגאולה, כאשר היה שח תדיר להר"ר פסח לוי שהיה יושב לידו בסעודה שלישית: "וואס וועט זיין מיט די צוויי שעפסאלאך!" לאמור: "מה יהיה עם שני הכבשים שהיו מקריבים בשבת קודש כנאמר "וביום השבת שני כבשים בני שנה". מתי כבר יקריבום?"
החישוב בתשעה באב
כך גם בצום תשעה באב שהוא לזכר חורבן בית המקדש היו לו הברקות מיוחדות שביטאו במיוחד את ציפייתו העצומה לגאולה. כאשר בשנה שצום תשעה באב היה חל במוצאי שבת ונהגו למהר לאכול את הסעודה הראשונה ולסיימה בבוקר, כדי לאכול מאכלים חלביים בסעודה שלישית כנהוג.
היתה לו לר' נטע הברקה מיוחדת בענין הנגזרת מצפייתו העצומה אל הגאולה. כאשר היה מטעים לסובביו שבאמת הטעם האמיתי לאכילת הסעודה בשעה מוקדמת הוא משום שבהיות ובוודאי יבוא משיח צדקנו כבר בשבת קודש, וא"כ יהיה יום ראשון יום חג 'חג תשעה באב' – שהרי אחרי שיבוא משיח צדקנו ויגאלינו יהפוך יום זה מאבל לששון ומתוגה לשמחה כנאמר 'קרא עלי מועד', שיהיה זה מועד ככל המועדים – וימצא שיהיה יום השבת גם ערב יו"ט, והרי נפסק להלכה שאסור לקבוע סעודה דשינה לאחר שעה עשירית בערב יום טוב, לכן ממהרים את סעודת השבת בבוקר, כדי שנספיק לאוכלה קודם שעה עשירית, שהרי ערב יום טוב היום. שהרי בוודאי יבוא היום משיח עוד לפני פנות המנחה!
חישוב שכזה.
הברקה מיוחדת היתה שמורה לו באמתחתו
אף בהתקרב חג הסוכות היתה ציפייתו מרקעת שחקים, כאשר הברקה מיוחדת היתה שמורה לו באמתחתו למקרה שיום טוב ראשון של סוכות היה חל בשבת. שכן במקרה כזה, הרי שבזמנינו שאין בית המקדש קיים אין נוטלים את הלולב בשבת קודש כלל, ורק ביום א' דחול המועד, שנטילתו בו הוא רק מדרבן, מתחילים ליטול את הלולב.
ונהגו מוכרי האתרוגים וקוניהם להקל במעט בפסולים שונים שבאתרוג כ'חסר' וכדומה, שהרי במילא בשנה זו אין נוטלים את הלולב מדאורייתא כלל, שהרי ביום הראשון – שהוא מדאורייתא – אין נוטלים, הואיל ובזמנינו אין נוטלים את הלולב ביום הראשון שחל בשבת, ושאר הימים הלא הם רק מדרבנן, ופסולים אלו כשרים בהם, לכן נהגו להקל הרבה.
אמנם ר' נטע היה שש ושמח ביותר בשנה זו, והיה מהדר אחר אתרוג מהודר דווקא בשנה זו, באומרו: "הרי אלפיים שנה – מעת נחרב הבית – לא נטלו אתרוג בסיטואציה כזו שיו"ט ראשון חל בשבת. ואילו בשנה זו, הרי יבוא משיח ונמצאנו מחדשים הנהגה נדירה של נטילת לולב ביום הראשון שחל בשבת, שהרי בזמן הבית נוטלים הלולב אף במקרה כזה, בטח יש להדר בו ביותר ולהיות שש ושמח בו
מחלק תפקידים בבית המקדש…
נסיים עם אנקדוטה פורימית המבטאת יותר מכול את ציפייתו העצומה זו.
היה זה באחד השנים בחג הפורים, ההמונים בביתו של ר' נטע חגגו את החג כדת וכדין, היין נשפך לרוב כדת היום. כאשר משתדלים לקיים שם את מאמר חז"ל 'חייב איניש לבסומי בפוריא' כפשוטו ממש. וכפי הידוע מאמר חז"ל הרי ש'משנכנס יין יצא סוד' וכל אחד ואחד מגלה צפונות ליו בעת שיכרותו!
בשלב מסוים נדבק אף ר' נטע, והשתכר ביותר כדת היום.
ומיד יצא הסוד – סודותיו של ר' נטע.
כאשר בשלב מסויים הצטעפו עיניו, והוא החל לדבר מעומק ליבו על ביאת המשיח וגילוי אורו, על התקופה שתהיה לאחמ"כ, ועל בנין בית המקדש המרהיב.
עוד הוא מעמיק בדבריו, ולפתע החל אף לחלק 'תפקידים' למסובי השולחן, בפנותו אל אחד מיושבי השולחן שהיה מתמצא בסיטמאותיה המסובכות של העיר העתיקה ושל ירושלים הקדומה, והיה בקיא בהם כבשבילי כף ידו, שהוא יעמוד על המשמר בשערי העיר ירושלים, כדי להדריך את עולי הרגלים העולים ירושלימה, בכניסתם לירושלים עדי בנין בית המקדש הבנוי לתפארת.
ואילו לרעהו שהיה ידוע בחושו המסחרי, הסמיכו להיות אחד מסוחרי הכבשים והעיזים הגדולים, כדי שיהיה לעם בני ישראל בהמות להקריב בהם את קרבנותיהם על המזבח החדש. ועוד כהנה וכהנה הלך ומנה להרבה מיושבי השולחן תפקידים שונים, אשר מועיד להם בעת יבוא משיח צדקנו ויגאלינו.
כך היה נראה 'נכנס יין – יצא סוד' אצל ר' נטע.
נשתדל גם אנו להרגיש את הציפייה לגאולה באופן חי ואמיתי, עד שנגיע גם אנו לדרגה של נכנס יין – ויצא סוד הציפייה לגאולה, בצפייתנו לגאולה השלימה ובנין בית המקדש במהרה בימינו.
אמן ואמן!