יעקב א. לוסטיגמן
אחת מדמויות ההוד המפורסמות של ירושלים, היתה דמותו של הצדיק הפלאי רבי אשר פריינד זצ"ל, רב ומורה דרך לרבים ששיחרו לפתחו, ובד בבד בטל ומבוטל בפני כל אדם, בענווה שאי אפשר לתאר ולשער. עשרות אלפי יהודים נהנו ממפעלותיו, ורבים נהנים עד היום מפירות מעשי החסד שעשה, כשהקים, ייסד טיפח וניהל מוסדות ומפעלי חסד עצומים, כמו פרויקטים של דיור מוזל בירושלים ובאשדוד, רשת צרכניות מוזלות שהביאו הרווחה לבתיהן של משפחות רבות כל כך, מרפאות שיניים מוזלות, בית החלמה ליולדות, בתי כנסת, מקוואות, ישיבה, הכנסת אורחים במירון, אולם שמחות שבו הוקמו רבבות בתים בחתונות שנערכו במחיר עלות, וללא שום מטרת רווח, ועוד ועוד.
שוחחנו עם נכדו אהובו, הסופר הנודע הרה"ח ר' יאיר וינשטוק, שזכה להיכנס לביתו של רבי אשר, כנכד, לאחר שנשא לאשה את נכדתו, בת לבתו הגב' לאה קלירס, שהיתה מנהלת את רשת מרפאות השיניים המוזלות שהקים אביה, ורעייתו של הרה"ח ר' שמואל קלירס זצ"ל, איש חינוך ירא ושלם אשר לימים ניהל את המכון למורים של החינוך העצמאי.
הרב וינשטוק זכה גם להנציח את מורשתו של הסב הדגול בספר מיוחד שחיבר עליו ועל דרכו בקודש. את שמו של הספר נקב בפשטות כמו של האיש 'ר' אשר'. בלי תארים מופלגים ובלי סופרלטיבים בלתי נגמרים.
"כזה היה סבא", הוא מסביר בשיחה עם 'לקראת שבת', "הוא לא הסכים שיקראו לו רבי או אדמו"ר. אבוי למי שהעז לכנות אותו בכינוי כזה, הוא היה נוזף בו בחומרה רבה על כך. שנים רבות לא הרשה לתלמידיו לכנותו אפילו בכינוי הפשוט 'ר' אשר' שבו מכנים כל אדם מהשורה. הוא אילץ אותם לקרוא לו בשמו 'אשר', בלי שום תוספות. רק לעת זקנתו לא היה מקפיד עם מי שקרא לו 'ר' אשר', אבל גם אז ההיתר הזה היה מוגבל לכינוי המינימלי ר', וחלילה וחס שום תואר מעבר לכך.
והוא היה אומר שההמתנה היא עצמה חלק מהדרך לישועה
"בשנים הראשונות לאחר נישואי, התגוררנו בקרבת ביתו של הסבא ר' אשר", מספר הרב וינשטוק. "אני התגוררתי ברח' 'שרי ישראל', ואילו סבא התגורר ברח' דון יוסף נשיא, לא הרחק משוק מחנה יהודה. נוהג הייתי להתפלל באותם ימים את תפילת השחר בשטיבלך שברח' רשב"ם, ובדרך חזרה הביתה לאחר התפילה, הייתי סר לביתו של הסבא, כדי להתברך מפיו בברכת 'בוקר טוב', ולשמוע ממנו כמה דיבורים של אמונה לפני שאמשיך לשגרת יומי.
"כמובן שלא תמיד יכולתי להיכנס אליו. הרי אנשים באו אליו מכל קצווי ארץ כדי להתייעץ ולהתברך מפיו. כמעט תמיד היה מישהו שישב בחדרו ושוחח עמו, עוד גבאי או שניים שהסתובבו בבית, היו כמה אנשים שהמתינו בחדרי הבית השונים, לתורם להיכנס אל ר' אשר, ואנשים שחיכו גם בחצר, כי עוד לא הגיע תורם להיכנס אל הבית…
"ההמתנה שם יכלה להימשך שעות, אפילו שעות רבות. היו מקרים שאנשים נדרשו להמתין יומיים ושלושה עד שזכו להתקבל בחדרו. היה לו עניין מיוחד בזה, והוא היה אומר שההמתנה היא עצמה חלק מהדרך לישועה, כי על ידי הייסורים הללו של המתנה ממושכת בלי לדעת כמה זה הדבר ייקח, חוסכים ייסורים אחרים וקשים הרבה יותר".
**
באותם ימים לא היינו הולכים לרופאים
"אומנם הוא לא עשה לנו, בני המשפחה והנכדים, פרוטקציה מיוחדת. לא פעם היינו צריכים להמתין בתור כמו כולם, שעות על גבי שעות, אם רצינו להיכנס אליו להתייעצות או שאלה. אבל אני הייתי מנסה כל בוקר את מזלי, הייתי ניגש לגבאי שהיה מכניס אותי כי אני נכד, ואני תפסתי את ר' אשר במסדרון כשהוא יצא לרגע מחדרו וכדו', לפעמים הייתי מנצל רגע של הפוגה בין האנשים שנכנסו אליו בתור, הייתי רק אומר לו 'בוקר טוב', הוא היה עונה לי 'בוקר טוב' ועוד כמה משפטים של חיזוק באמונה, ודי היה לי בכך, מייד הייתי יוצא כדי שלא לעכב ולא להפריע לתור.
"במקרים רבים אכן נאלצתי לוותר כי ראיתי שאני לא מוצא דרך עוקפת ועלי להמתין בתור, אם לא היתה לי סיבה מיוחדת באמת הייתי מוותר ומנסה את מזלי שוב למחרת.
"באותם ימים לא היינו הולכים לרופאים ולא למומחים בשום תחום. כל הדבר הקשה הבאנו לר' אשר והוא היה הכתובת לכל שאלה. הילד לא מרגיש טוב? הולכים לר' אשר. במרפאה השכונתית לא הכירו אותנו בכלל ואנחנו לא הכרנו אותה.
"פעם סבלתי מאבנים בכליות, מי שמכיר יודע שזה כאב נורא ואיום. הייתי מאפיר מרוב כאב. לימים שמעתי מאחות בחדר מיון, שאמרה שאצלם בעבודה יש כלל ידוע שאם רואים חולה שאינו סובל מפציעה כלשהי, ומתייסר בייסורים נוראיים, בכאב חזק יותר מכל סוגי הכאבים המוכרים, סימן ברור הוא שהוא סובל מאבנים בכליות… וזה בדיוק מה שהרגשתי אז.
"הלכתי לר' אשר ואמרתי לו, "סבא כואב לי, זה כנראה אבנים בכליות. מה עושים?".
"ר' אשר השיב לי שאקח כוסית עם שמן זית, על זה אטפטף מעט מיץ לימון, ואשתה אותה על קיבה ריקה בבוקר כשאני קם, וכך עלי לעשות במשך ארבעה ימים.
"שמעתי לדבריו, למחרת בבוקר מילאתי כוסית עם שמן זית, טפטפתי מיץ לימון ושתיתי. הטעם של זה היה כל כך גרוע שפשוט התחלתי להקיא. ההרגשה היתה כל כך רעה, שהחלטתי לוותר על הטיפול הזה, ולא המשכתי לשתות.
"עברו כמה שבועות ושוב תקף אותי כאב נוראי, חזרתי לסבא ואמרתי לו שהכאבים חזרו, שיברך אותי שהכאב יחלוף כלעומת שבא.
"סבא הסתכל עלי ואמר לי: "יאיר, האם עשית מה שאמרתי לך? שתית שמן זית עם מיץ לימון במשך ארבעה ימים, או לא???".
"אמרתי לו את האמת. ניסיתי פעם אחת, זה היה נורא, ולא חזרתי על זה שוב… "אתה מתחכם", הוא אמר לי, "אתה מתחכם ויש לך טענות. תשמע מה אני אומר לך ותעשה בדיוק כמו שאני אומר לך, קח כוסית, שים שמן זית, על זה תשים כפית מיץ לימון ותשתה על קיבה ריקה. לאחר מכן שתה כמה כוסות מים, וכך תעשה במשך ארבעה ימים רצופים, מדי בוקר!".
"הפעם כבר למדתי את הלקח, שתיתי את ה'תרופה' הזאת ארבעה ימים, וביום הרביעי יצאה האבן מעצמה בצורה טבעית, אבן גדולה מאוד, יצאה לבדה מהגוף, בגלל כמה טיפות של לימון עם שמן זית…".
**
באותו יום היו לי ארבעה דברים חריגים…
"פעם אירע לי מקרה מצער מאוד", מספר הרב וינשטוק, "התפללתי שחרית בשטיבלך, כדרכי מדי בוקר, וכשחלצתי את התפילין עשיתי איזו תנועה לא מוצלחת, והתפילין של ראש עפו לי מהיד ונפלו על הרצפה רח"ל. החבטה היתה חזקה ואחת הפינות של התפילין שקעה פנימה, הייתי צריך לתת את התפילין לתיקון באותו יום, כי הן ממש איבדו את צורת הריבוע שלהן, שזה כידוע דבר שמעכב מבחינה הלכתית ואי אפשר לצאת ידי חובה בכאלו תפילין.
"כולנו יודעים שכשנופלים תפילין על הרצפה צריכים לצום. אני הצטערתי צער רב על כך שאירע לי מקרה שכזה, ותוך כדי נזכרתי שיש בהלכה גם פיתרון לפדות את התענית בצדקה. בו במקום הוצאתי את הארנק, לקחתי שטר של חמישים שקלים, סכום שהיה אז גדול מאוד, יכלו לקנות עם זה ארוחה למשפחה שלמה, ויותר. הכנסתי את השטר לכיס האחורי כדי להקצות אותו לצדקה באופן מיידי, ותכננתי שכשאעבור דרך ביתו של סבא ואכנס אליו לברכת 'בוקר טוב', אשאל אותו אם אני יכול לצאת ידי חובת תענית בצדקה, ואם סכום של חמישים שקלים הנו סכום מספיק בכזה מקרה.
"האמת שלקחתי סיכון מסוים, כי ר' אשר היה מאוד מחמיר בצומות. כשמישהו היה שואל אותו אם הוא יכול לצום בתענית ציבור לנוכח מצבו הרפואי שאולי לא מאפשר זאת, ר' אשר בדרך כלל היה מורה לצום והיה לוקח על כתפיו את האחריות שלא יארע מזה כל נזק.
"אני עצמי באתי לשאול אותו פעמים רבות בשמם של הורי המנוחים, שניהם היו חולי לב, אבל ביום כיפור הם כן רצו לצום והיו שולחים אותי מדי שנה לר' אשר, לשאול אותו אם הם יכולים לצום. דומני שבמשך עשר שנים הם צמו 'על הכתפיים' של ר' אשר.
"בהתחשב בכך, ידעתי שייתכן מאוד שהתשובה שלו תהיה שאני צריך לצום, ולא לפדות את התענית בכסף.
"באותו יום היו לי ארבעה דברים חריגים… כשהגעתי ראיתי שהחצר שמסביב לביתו היתה ריקה מאדם… 'זה ממש מופת' חשבתי לעצמי'… בדרך כלל יש אנשים שממתינים בחצר. כשנכנסתי הביתה ראיתי שגם הבית ריק, אין אף אחד שממתין. עוד מופת… לא זו בלבד אלא שלא היה אף גבאי, גם זה מאוד חריג, ומעל לכל ר' אשר ישב לבד בחדרו בלי אף אחד והדלת היתה פתוחה, הוא ישב והביט נכחו כאילו הוא מחכה לי.
"ברגע שנכנסתי לחדר, עוד לפני שפתחתי את פי והצגתי את שאלתי הוא פנה אלי ואמר לי: "הו יאיר, טוב שבאת, אני בדיוק צריך חמישים שקלים לאיזה עניין של צדקה. יש לך חמישים שקלים לתת לצדקה?", אל מול עיני הנדהמות הוא גם הרים את ידו והצביע על הכיס האחורי שלי, שבו הנחתי מקודם שטר של חמישים שקלים כדי לתת לצדקה אם הוא יורה לי לנהוג כך…
"כבר לא הייתי צריך להציג את השאלה. קיבלתי את התשובה החדה וברורה. שלפתי את השטר ונתתי לו בשמחה גדולה".
**
אם בצומות עסקינן, אני רוצה לספר דבר נורא ששמעתי מפיו של בעל המעשה עצמו: אדם זה היה מתלמידיו של ר' אשר. הוא הגיע אליו ושפך את מררתו וצערו העצום על כך שאחד מילדיו אינו הולך בדרך הישר. הוא ניסה לדבר על לבו של הבן, לקרב אותו בכל דרך, אבל הוא אוטם אוזניו משמוע, ומתדרדר מדחי את דחי.
ר' אשר שמע אותו, השתתף בצערו, נאנח עמוקות, ובירך אותו שיזכה לראות נחת מכל ילדיו, ובכללם גם הילד הזה שיזכה לחזור לדרך הישר.
עברה תקופה ושום דבר לא השתנה לטובה, בכל הקשור לאותו ילד. הוא שב לר' אשר ובכה לו בדמעות שליש, ושוב ר' אשר נאנח, השתתף בצער, בירך ואיחל, וגם הפעם לא חל שינוי ניכר לעין.
אחרי כמה פעמים שהוא בא והתחנן על נפשו ועל נפש בנו, התפרץ אותו יהודי בשאלה נוקבת.
"הרי אני מכיר את שמעון שמעונוביץ (שם בדוי), אני זוכר שלפני שנים רבות הוא התרחק מאוד מדרך הישר והטוב, ואתם, ר' אשר, הצלחתם להחזיר אותו בתשובה שלימה, והיום הוא אברך משי בן עלייה של ממש. למה רק לשמעון שמעונוביץ יכולתם לעזור ולבן שלי אתם לא יכולים? אני רוצה שכמו שהחזרתם אותו בתשובה תחזירו בתשובה גם את בני, שגם אני אזכה לראות אותו עולה ומתעלה בדרך התורה והמצוות.
נאנח ר' אשר עמוקות והשיב לו בשאלה: "ואתה חושב שזה בא לי בקלות??? ארבעים תעניות התעניתי בשביל שמעון שמעונוביץ עד שמשכתי אותו מתהום החטא והחזרתי אותו בתשובה שלמה.
"אז הייתי צעיר, היה לי כח להתענות 40 תעניות. היום אני כבר זקן, ואין בכוחי לעשות זאת…".
**
פעם אחת הגיע אותו רב עם בנו החתן, ביום החופה
בנושא ההמתנה המושכת והישועה הכרוכה, מספר הרב וינשטוק מעשה פלא שאירע עם דמות רבנית חשובה מאוד.
"אחד מתלמידיו של ר' אשר היה רב גדול ומוערך שהתפרסם בזכות עצמו, אבל כשהוא היה בא לר' אשר, הוא היה מקבל יחס כמו כל אחד מאנשים הפשוטים שבאו משוק מחנה יהודה או מכל מקום אחר.
"לא פעם הגיע אותו רב יחד עם אשתו הרבנית להתברך מפי ר' אשר ולהתייעץ עמו. את הרבנית היו מכניסים מיד, מפני כבודה, היא לא המתינה אפילו רבע שעה. אבל הרב עצמו? הוא היה צריך לחכות, לר' אשר היה עניין מיוחד בזה, להביא אותו למצב של 'ביטול היש' כדי שיזכה בישועה.
"אותו רב ידע היטב מדוע ר' אשר 'מייבש' אותו, והוא הבין שזה לטובתו. מעולם לא התרעם על כך, הוא עמד בחצר והמתין שם כמו כולם, אנשים היו עוברים ברחוב הסמוך ומזהים אותו עומד ומחכה כאחרון הפונים, זה לא היה נעים, אבל הוא הבין שזה לטובתו וקיבל זאת בשמחה.
"פעם אחת הגיע אותו רב עם בנו החתן, ביום החופה, כדי להתברך מפיו של ר' אשר. הוא אמר לגבאים שאמנם תמיד הוא מחכה בשמחה כמה שר' אשר קוצב לו לחכות, אבל הפעם הוא מאוד ממהר, יש להם חתונה מחוץ לעיר, והם צריכים להגיע בזמן. זו היתה חתונה גדולה שהוזמנו אליה אנשים רבים, כולל רבנים ואדמו"רים, ובכלל, אף אחד לא רוצה שהוא ובנו יאחרו לחתונה של הבן…
"הגבאים העבירו את המידע לר' אשר, ו… ר' אשר לא הגיב. נתן להם לחכות. הם חיכו חצי שעה, שעה, שעתיים, מועד החופה הלך והתקרב, הלחץ התגבר, האבא כבר ממש הזיע מרוב לחץ. לבסוף הוא ניגש לגבאים ואמר להם שהוא דורש שיכניסו אותו לר' אשר. הוא רק רוצה ברכה.
"הגבאים נכנעו, מדובר באישיות מורמת מעם, רב חשוב מאוד שאנשים אחרים עומדים אצלו בתור כדי להתייעץ אתו ולהתברך מפיו.
"הכניסו אותו לר' אשר, והוא התנצל מאוד על כך שהפר את הכללים ולחץ שיכניסו אותו… "אני מאוד מתנצל", אמר, "אבל כמה אפשר להמתין, יש לנו חתונה מחוץ לעיר!".
"ר' אשר השיב לו בקול שקט… "כשמחכים פה בחוץ, חוסכים המתנה במקומות ובדברים אחרים". לאחר מכן בירך אותם, והם מיהרו לנסוע לחתונה.
"סיפר לי את הסיפור הזה יהודי ששמע זאת בעצמו מפיו של אותו רב, ואמר לי שלאותו זוג שהתחתן באותו ערב לא נולדו ילדים, שנים רבות אחרי החתונה. הרב ההוא אמר שרק אחרי זמן רב הוא הבין מה ר' אשר אמר לו באותו יום… "אם הייתי נכנע לרצונו של ר' אשר, ההמתנה מורטת העצבים שם, היתה חוסכת מהבן שלי את הציפייה ארוכת השנים לפרי בטן…".
**
בשנת תשנ"א, עבדתי אצל שלוחא דרבנן הרב מנחם פרוש. כתבתי עבורו את הזיכרונות שלו. העבודה הזאת נמשכה כשנה וחצי, ובאותה עת הייתי משוחח אתו רבות, על אביו הרב משה פרוש, על חייו שלו, גדולי ישראל שזכה להכיר, ופעלו לאורך השנים.
באותה עת סיפר לי ר' מנחם, שבצעירותי הוא היה מתלמידו של ר' אשר פריינד: "כשהיינו צעירים, כל בחור ירושלמי ידע שמי שמבקש להתעלות ברוחניות, מקומו אצל ר' אשר. גם אני הגעתי אליו ודבקתי בו לאורך תקופה.
"אם הייתי נשאר בצלו של ר' אשר", אמר לי ר' מנחם פרוש, "הייתי נראה היום אחרת לגמרי, הייתי זוכה להיות בן עליה של ממש, אבל החיים גררו אותי למקומות אחרים, ומשמים הועידו לי עשייה ציבורית".
באותה הזדמנות הוא סיפר לי, שלא פעם הוא התלווה לר' אשר, אותו הגדיר 'צדיק הדור', לתפילות בקבר רחל ובמערת המכפלה בחברון: "הוא היה מגיע לשם בלילות, פותח ספר תהילים, ובמשך שעות זועק את פרקי התהילים בקול בכיה ותחנונים. היה זה מחזה נורא הוד לראותו מתפלל בכזאת דבקות והשתפכות הנפש, מעולם לא ראיתי אדם שהתפלל כמו ר' אשר", אמר לי ר' מנחם פרוש, "מעולם לא ראיתי אדם כזה".
המשך השיחה בגיליון של השבוע הבא אי"ה