מאת: מענדי
כל ילד בחיידר מכיר את הסיפור על אייזיק יעקעלע'ס שחלם שיש אוצר מתחת לגשר של פראג. אחת מהגרסאות הפחות מוכרות של הסיפור הזה מספר על יענק'ל מקרקוב שחלם לו שיש אוצר מתחת לגשר של וינה, לא נחה דעתו עד שיצא לדרך לחפש את האוצר, כמובן שבאמצע הדרך נכנס לקרעטשמ'ע של מושק'ה לשתות קצת יי"ש להתחמם בחורף הקפוא, ושם פגש יהודי ושמו שמער'ל, והתפתחה שיחה ביניהם כמנהג בעלי בתים חשובים דפה.
"וָואס מַאכט אַ יִיד?" שאל שמער'ל. "להיכן נוסעים?" ובכן, שח לו יענק'ל את סוד חלומו להיכן מועדות פניו.
אֶה, צחק שמער'ל, חלומות שווא ידברון, הרי גם אני חלמתי שאצל יענק'ל מקרקוב מתחת לתנור טמון אוצר בלום, נו, ולכן אקום עכשיו ואסע עד לקרקוב?! אטו בשופטני עסקינן?! הרי דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין.
שמע יענק'ל, ותפעם רוחו, הלא דבר הוא, אילו לא באתי עד לכאן רק כדי לשמוע את חלומו של שמערל זה, דיינו. נמלך בדעתו ויסוב על עקביו וילך לביתו ויחפור מתחת לתנורו, שם אכן מצא אוצר טמון.
ולבינתיים, מיודענו שמער'ל המשיך בדרכו והגיע לגשר הגדול של וינה, רצה להמשיך הלאה אך יתוש ניקר במוחו, אולי החלום ההוא של יענק'ל התימהוני הזה היה נכון, הרי אם זה גרם לו לקום ולצאת לדרך לחפש כנראה שזה היה חלום רציני, וחלמא טבא חזי, לא נחה דעתו עד שחפר מתחת לגשר וגם כן מצא אוצר.
ובכן, איך יוכל יהודי להנות מאוצר שמצא בזכות חבר שלו מבלי להתחלק אתו?!, הלך כל אחד מהם לצדיק הדור, לשאול כדת מה לעשות, ושם נפגשו בשמחה רבה, ואמר להם הצדיק, הרי לך בן ולך בת, השיאו אותם יחד ותנו להם את האוצר…
כאמור, פרטי הסיפור לא מדויקים בעליל, כנראה זה 'מבוסס' על סיפור אמיתי, או כמו שנהוג לומר שזה סיפור שסופר בין הכוס השלישית לרביעית והשומע היה מתנמנם…
וכי למה נזכרתי מהסיפור הזה שספק קרה וספק אני מאמין שיכול היה לקרות, אין זאת אלא משום מעשה אמיתי שהיה היום, קצת בדומה לו, בכולל חשוב בירושלים עיר הקודש.
ר' אהרל'ה, הלא הוא אברך בן תורה חשוב מאד שסדר יומו משעה מוקדמת בבוקר ועד מאוחר בלילה עמוס עם סדרי לימוד תובעניים. מחר הוא חוגג את שמחת נישואי בנו בכורו בשעה טובה ומוצלחת, באולם צנוע בעיר התורה והחסד שבהרי בנימין – 'מודיעין עילית'. הוא תלה בלוח המודעות של הכולל הזמנה לבבית לחתונה המשמחת, בצירוף הכיתוב הנהוג 'הודעות פרטיות לא נשלחו, נא ראו הזמנה זו כאישית' ידידכם אוהבכם בלו"נ, אהרל'ה.
עוברת כמחצית השעה, והגיע לכולל ר' שלוימל'ה, אברך חסידי ספוג, מוכשר מאד בכל מעלה נכונה. אילו היה מוציא לפועל את כישרונותיו בעולם העסקי ללא ספק היה פורח ומצליח עד מאד, אך הוא בחר דייקא להשקיע חילו באורייתא ואכן עושה חיל בלימודו. ר' שלוימ'ה מציץ בלוח מודעות שליד המטבח, ואומר לעצמו אוי ויי, הרי מחר בערב יתקיים בס"ד שמחת האירוסין לבת שלי, בעיר התורה והחסידות שבהרי יהודה ה"ה 'ביתר עילית' שמרוחקת כחמישים קילומטרים מעיר העילית המקבילה, והשתא אני מגלה שר' אהרל'ה מחתן מחר ואנוכי לא ידעתי. מה יהא? אני לא רוצה שיהיו אנשים שיבואו לשמחה שלי ובגלל זה לא יבואו לשמחה של ר' אהרן חלילה. מה עושים?! חשב לו ר' שלוימ'ה והגיע למסקנא שפשוט עדיף שהוא לא יספר לאף אחד על השמחה שלו, ויסתפק בבני משפחתו שיבואו להשתתף בשמחה.
מבהיל על הרעיון. ור' שלוימ'ה שמר את הדבר.
ויהי ממחרת, ודודו המבוגר של ר' שלוימ'ה, ה"ה ר' שמואל, שדר בירושלים עיר הקודש, שאל את אחיינו שלוימל'ה אם יוכל לדאוג לו להסעה לשמחת האירוסין כי קשה לו לנסוע באוטובוס. פנה שלוימ'ה אל ידידו חזק'ל, אברך צעיר חדש עדיין בכולל, שגם דר בביתר עילית, ובנוסף הוא גם 'בעל הנהגה' דהיינו שיש ברשותו מה שקורין 'סובארו אברכים' מקרטעת, איתה החל להביא בבוקר את האברכים הגרים בביתר לכולל בירושלים וחוזר איתם בערב. ואמנם על פי הטבע האוטו הזה מקומו במגרש הגרוטאות, אך יש לו בחינה של מעל הטבע. ושלוחי מצווה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזרתן.
פנה שלוימ'ה אל חזק'ל, ושאלו, 'אולי תוכל לעשות לי טובה לקחת הערב באוטו את דודי ר' שמואל, ואשלם לך כגמולך הטוב את עלות הדלק, במקום שייקח סתם מונית עם נהג ישמעאלי'.
ענה לו חזק'ל, 'בשמחה רבה. זה נהנה וזה לא חסר. אך מה קרה היום שדודך ר' שמואל יוצא משערי ירושלים, לעבר הרי יהודה, הרי כפי שאני מכיר אותו הוא צריך להנפיק 'דרכון' בשביל נסיעה שכזו…'
חייך ר' שלוימ'ה וענה, 'האמת שהיום זה יום שמח מאד אצלי באירוסי ביתי. אבל בבקשה אל תעשה מזה 'מַאצֶעב' עכשיו בכולל כי ראה ראיתי שר' אהרל'ה מחתן היום את בנו, ואיך אומרים, 'אני לא רוצה לגנוב לו את ההצגה'…
ולא ידע ר' שלוימ'ה שיש סודות שלא מגלים לחזק'ל הצעיר, שלא שעה לאזהרתו של שלוימ'ה וחיש פרסם את דבר הידיעה המרעישה ברחבי הכולל, שגם לר' שלוימ'ה מגיע ברכת מזל טוב לרגל השמחה.
מיד בהיוודע דבר הבשורה לר' אהרן המתמיד שהגיע היום לכולל על אף שזה יום החופה של בנו בכורו, הוא קם ממקומו והגיע למטבח הקטן של הכולל, שם אינו רגיל להימצא באמצע הסדר, והכריז בקול גדול, 'מורי ורבותי, בבקשה מכם, אנא תלכו לשמחה של ר' שלוימ'ה, אני ברוך השם יש לי הרבה אורחים, וגם כל החברים של החתן מהישיבה מגיעים, ובוודאי עדיף שתלכו לשמח את שלוימ'ה'.
ומנגד עומד שם שלוימ'ה, ואומר לעצמו אוי ויי מה עשיתי שגיליתי את סודי בפזיזותי, איך אצליח לשכנע את האברכים לבוא דווקא לחתונה של אהרל'ה, בהדי אהרן בוויכוח כזה למה לי. ניסה לפחות לתת תשובה הוגנת שאין להשוות אירוסין לחתונה, 'הרי מי שלא בא לאירוסין יכול עוד לעשות 'תשלומין' בחתונה, מה שאין כן מי שלא בא לחתונה זה מעוות לא יוכל לתקון. ועוד, מה ראית לפספס את השמחה של ר' אהרן מחשובי המתמידים בכולל שמהווה דוגמא אישית לכל הלומדים ולהעדיף את השמחה שלי שאיני ראוי להגיע לעקביו'. טען שלוימ'ה בלהט ענוותנותו.
וקודשא בריך הוא אומר לפמליא דיליה, חזו בני חביבי, זה בנו שובר היום כוס בחופתו, וזה שובר היום צלחת באירוסי בתו, וכל אחד במה הראש שלו עסוק, על מה הם מתווכחים בלהט, שחלילה לא תיפגם במאום שמחת חברו.
ואם על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים, בוודאי בשביל ר' אהרל'ה ור' שלוימל'ה תבנה ותכונן ירושלים במהרה בימינו אמן.