הרב ישראל ליוש
"פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'" (כח לו)
קיימא לן, אומר הגאון מוילנא זי"ע, דלית מילי דלא רמיזא באורייתא, ובכלל זה, מאמרו של ר' יוחנן: שלושה מפתחות בידו של הקב"ה ולא מסרן לשליח, מפתח של גשמים, מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים, רמוז בפסוק 'פתוחי חתם קודש לה", שהרי 'חתם' ר"ת חיה, תחיית המתים, מטר, א"כ 'פתוחי', המפתחות של אלו, 'קודש לה".
אלא שעיקר מאמרו של ר' יוחנן דורש ביאור, הרי כל הכוחות בעולם בידי הקב"ה, מה אפוא ההבדל בין מפתח שנשאר בידו למפתח שנמסר לשליח?
בספר 'בן יהוידע' ביאר שהשליח הלא הוא כח הטבע שטבע הקב"ה בעולם, והוא שליחו של הקב"ה לעשות את כל הפעולות בבריאה. ה'מפתח' הוא כח אחר שמעורר את כח הטבע לפעול. אלא שבכל העניינים בעולם צריך אותו כח הנקרא 'מפתח' להפעיל את כח הטבע, מלבד בדברים הנזכרים: חיה, תחיית המתים ומטר, בהם כח הטבע לא נדרש לכח המפתח כדי להפעילו, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו הוא אשר מפעיל בעצמו את כח הטבע, ברוך גוזר ומקיים…
אף המלבי"ם (פרשת וירא עה"פ 'היפלא מה' דבר') צועד בדרכו של ה'בן איש חי' שהשליח המדובר במאמרו של ר' יוחנן הוא כח הטבע, ומוסיף לבאר שבכל ענייני הבריאה, אם נזקק הטבע לשנות את הנהגתו הרגילה, יצטרך זכות גדולה כדי לשדד את מערכותיו, [כמו שאמר נהר גינאי לרבי פנחס בן יאיר כשהלך לפדיון שבויים: "אתה הולך לעשות רצון קונך, אף אני עושה רצון קוני…"], אבל בנושאים הללו: חיה, תחיית המתים ומטר, הנעשים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, שינוי דרכי הטבע אינו פלא כלל, כי הוא אשר הטביע את הטבע והוא גם צוה להופכו ולשנותו.
♦♦♦
סיבות שונות הכריחו יהודי לעבור ממקום מושבו הקבוע אל ארץ נכר, אשר את שפתה לא הכיר. ומשכך, לא מצא מקום פרנסה, וכי מי יעסיק אדם שלא מכיר את שפת המקום?!
לימים, כאשר ביקר בארץ ישראל תינה את צערו לפני הצדיק רבי מאיר אבוחצירה זי"ע. "הסר דאגה מליבך" – הרגיעו הרב – "אם נגזר עליך להתפרנס, תמצא פרנסה גם במקום שאינך מכיר את השפה, ואם נגזר עליך שלא להתפרנס, גם אם היית מלומד ומכיר שפות רבות, לא תתפרנס… פרנסה משמיים!". יצא היהודי מחדרו של הרב רגוע, ובחובת ההשתדלות המשיך לחפש מקום עבודה.
יום אחד פנו אליו ממאחד ממשרדי הממשלה וביקשו ממנו לבוא לראיון עבודה. התפלא האיש: כיצד אעבוד במשרד ממשלתי, כאשר איני מכיר את השפה כלל וכלל? איך אשרת את האזרחים הפונים?, בכל זאת התייצב במשרד בשעה שנקבעה ושם התבקש להמתין בפינת החדר עד שיקראו בשמו.
עברו דקות ארוכות ולא קראו בשמו. הדקות התארכו ובעקבותיהם גם פליאתו גברה, לשם מה הגעתי לכאן? השפה זרה, ההמתנה ארוכה, לא נראה שייצא משהו מועיל מהפגישה הזו, אך בכל זאת המשיך להמתין, ואז זה קרה, הוא נקרא לחדר המנהל, שם הודיעו לו מיד, ללא שנשאל מיד הרבה שאלות, שהוא התקבל לעבודה, במסגרתה יהיה עליו לגרוס במגרסה ערמות גדולות של מסמכים. והמשכורת… לא רעה בכלל…!
הוא שמח שמחה גדולה, ופליאתו העצומה התבררה רק כעבור כמה ימי עבודה… המסמכים הללו היו דפים סודיים של הצבא המקומי, וחיפשו אדם שאינו מכיר את השפה, כדי שיוכל לגורסן, מבלי שיבין מה כתוב בהם, כך אין חשש שהסודות הצבאיים יתגלו… כאשר המתין בחדר ההמתנה ביום הראיונות, הניחו לפניו כתבי עת כתובים בשפת המקום, כדי לראות אם הוא יקח אחד מהם ויצליח לקרוא את הכתוב בהם, וכאשר גילו שהוא לא מעיף מבט לעברן, הבינו שמצאו את האיש הנכון לעבודה הרגישה…
אז נוכח האיש שדברי הרב נכונים, אן נגזר עליו להתפרנס בכבוד, הנה באה הפרנסה דוקא בגלל חסרונו…
♦♦♦
מרן ה'חפץ חיים' זי"ע הסביר את מאמרו של ר' יוחנן, שאילו מפתחות הפרנסה, החיה ותחיית המתים היו נמסרים לשליח, אזי לאנשים רבים לא היתה פרנסה, כי השליח היה מחלק פרנסה רק לפי זכויותיו של האדם. כמו"כ לא כולם היו זוכים לקום בתחיית המתים, כי "רק מי שיש בידו אור תורה, זוכה לתחייה. עתה שנשארו המפתחות הללו בידי הקב"ה, הוא נותן אותם ברחמים, הוא מפרנס את כולם, ומחיה מתים ברחמים רבים.
ברוח משנה זו, שוחח ה'חפץ חיים' עם תלמיד שהגיע לגיל עשרים וחמש ולא רצה לחפש שידוך. שאל אותו ה'חפץ חיים': "מדוע אינך רוצה לשמוע שידוכים?"
"אני מחפש שווער [חותן] שיתן לי קעסט [יכלכל אותי] חמש שנים, כדי שאוכל ללמוד ביישוב הדעת!"
"כמה זמן נראה לך שתחיה…?" שאל אותו ה'חפץ חיים'
"כמו כולם… ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה…" ציטט הבחור פסוק מפורסם
"נו… השווער יפרנס אותך עד גיל שלושים, ומה יהיה לאחר מכן…?"
"אחר כך ה' יעזור…" הכריז הבחור באמונה
"ישמעו אוזניך מה פיך מדבר… חמישים שנה, מגיל שלושים עד גיל שמונים, הקב"ה יכול לפרנס אותך, ובחמש שנים הקרובות אינו יכול…?!"