בגיליון הקודם הבאנו את חלקה הראשון של השיחה שקיימנו עם הסופר הנודע הרה"ג ר' יאיר וינשטוק שליט"א, על סב אשתו הצדיק הפלאי רבי אשר פריינד זצוק"ל, שהיה מכונה בפי כל 'ר' אשר' בפשטות, ובלי תארים נוספים.
את חלקה השני של השיחה מבקש הרב וינשטוק לפתוח במעשה ששמע מפיו של חמותו (מרת לאה קלירס ע"ה), הלא היא בתו של ר' אשר, וממנו נוכל להבין את גדולתו הנפלאה של ר' אשר.
"חמותי היתה אז עוד לפני החתונה שלה, וכשהגיע חג הפסח היא ידעה שבליל הסדר לא מצפה להם סדר משפחתי כמו בכל המשפחות, כי אביה היה רגיל להזמין בכל שבת, ובוודאי בחגים, את כל הגלמודים והאומללים שהתגוררו באזור, מקרוב ומרחוק, לאכול על שולחנו את סעודות השבת והחג, ולמעשה כבר היתה קבוצה של אנשים קבועים, שהגיעו לביתם, כל אחד מסיבותיו שלו.
"ליל התקדש החג. אחרי שהתחיל היה ר' אשר מחלק מצות לכל מי שהתפלל אצלו. שלוש מצות לכל אחד, בסבלנות ובמאור פנים. גם אני עצמי זכיתי לקבל מידיו כמה וכמה פעמים מצות לליל הסדר, והיה בהן טעם מיוחד, טעם של נתינה מכל הלב.
"אחרי שסיים לחלק את המצות וכל המתפללים התפזרו איש איש לביתו, נכנס ר' אשר לערוך את ליל הסדר בביתו. כולם רוצים כבר להתחיל בעריכת הסדר, אבל הוא עדיין לא אוחז שם… יש לו משהו שהוא צריך לבדוק קודם לכן… הוא סוקר את פני האורחים, עובר אחד אחד, ושם לב שמישהו חסר. 'אשר', 'אשר' הזה הגיע לארץ מפרס והוא היה דמות מעניינת מאוד. הוא היה ירא שמים בצורה לא רגילה, ולמרות היותו פרסי מדורי דורות, הוא החזיק את עצמו לחסיד גור… הוא בהחלט לא היה אדם שגרתי.
"אני רואה שאשר לא הגיע", אמר ר' אשר לבתו
"אני רואה שאשר לא הגיע", אמר ר' אשר לבתו, חמותי, תלכי בבקשה לשכונת מאה שערים, לשטיבלך, שם תחפשי במדרגות, תמצאי אותו יושב שם, ותגידי לו שאני אמרתי שעד שהוא לא מגיע לכאן, אני לא אקדש על היין, וכל האורחים שלנו מחכים לו!".
"אבא שלה נתן לה פירוט מדויק, איפה היא תמצא אותו, ומה הן המילים המדויקות שישפיעו עליו, כמי שרואה באספקלריא המאירה איפה נמצא כל אחד, ויודע לצפות בדיוק נמרץ מה יגרום לו לציית להוראה ולבוא לשולחן הסדר.
"היא הלכה ל'מאה שערים', פנתה לשטיבלך, ומצאה את אשר הפרסי יושב על המדרגות, בדיוק כמו שאבא שלה אמר לה. היא ביקשה ממנו לבוא להסב אצלם בליל הסדר, הוא סירב בתוקף, ורק אחרי שאמרה לו את המילים שציווה עליה אביה להגיד לו, הוא קם ממקומו והחל לרוץ במהירות לביתו של ר' אשר!".
**
"רבים סוברים שר' אשר היה חסיד ברסלב והנהיג קהילה ברסלבאית", מחדד הרב וינשטוק, "והאמת היא שזה לא מדויק. ר' אשר עצמו אמר לי פעם שהוא 'לא בדיוק ברסלבר'.
"למעשה הקשר שלו עם ברסלב היה דרך הרה"צ רבי גדליה קעניג, מראשי חסידי ברסלב ולימים ייסד והנהיג את קהילת ברסלב בעיה"ק צפת. הם למדו הרבה יחד, היו להם סדרי לימוד עשירים במגוון נושאים, ובכלל זה גם למדו 'ליקוטי מוהר"ן', ור' אשר קיבל רבות מהלימוד הזה לעבודת ה' העצמית שלו. הוא גם החזיק בשני מוטיבים מרכזיים שמאוד מזוהים עם ברסלב, ההתבודדות בשדה או בחורשה וכדו', כדי לדבר עם הקב"ה ולפתח את הקשר האישי עמו, וכן הנושא של אי הליכה לרופאים, אלא חיזוק מידת הביטחון ובכל פעם כשיש חולי או מכאוב, צריכים לפשפש במעשים ולפתור את הבעיה משורשה הרוחני. שני המוטיבים הללו מזוהים מאוד עם ברסלב, ור' אשר דגל בהם ודיבר עליהם רבות, כך שרבים הסיקו מכך שהוא ברסלבר, אבל כאמור זאת לא הגדרה מדויקת.
לר' אשר היתה דרך משלו, ושפה משלו כדי לדבר על הקשר שבין האדם ובוראו. הוא היה אומר שכל דבר שקורה לנו או מסביבנו הוא סיבה, והכל מאת ה' יתברך, כך שהאדם לעולם לא יכול לזקוף לטובת עצמו שום הישג, רוחני או גשמי, כי הכל הוא סיבות מאתו יתברך.
הדוגמה הקלאסית שר' אשר היה נוקט בה כדי להמחיש את השיטה שלו היתה על המקרה הבא.
צועד לו אדם ברחובה של עיר בשעת לילה מאוחרת, הוא מגיעה לסמטה צדדית, אין איש רואה ושומע, והנה הוא רואה חלון ראווה של חנות תכשיטים ממש מול עיניו. מעבר לזכוכית יש כמה יהלומים יקרים, ואם הוא יצליח להעביר אותם לרשותו, זה מאוד יעזור לו, בתחומים רבים. כל מה שמפריד בינו ובין היהלומים זה קיר של זכוכית דקה, וממש ליד יש אבן שהוא יכול להרים, להטיח בזכוכית ולנפץ אותה בקלות.
אבל אז מהבהבים פתאום אורות כחולים של ניידת משטרה
כמובן שאם יש בו מעט יראת שמים או אפילו סתם אנושיות בסיסית, הוא יבין שזה מעשה שלא ייעשה, אבל במקרה שלו הוא נמצא בקושי כלכלי גדול והניסיון הופך יותר ויותר משמעותי. הוא חולף על פני החנות, ולאחר מכן חוזר בשנית ובשלישית, מסתכל על הזכוכית, על היהלומים שמאחוריה, על האבן המונחת במרחק קטן מאוד ממנה, ועוד רגע הוא נופל ברשתו של היצר הרע, אבל אז מהבהבים פתאום אורות כחולים של ניידת משטרה שחלפה במקום, ממש ב'מקרה', והרתיעו אותו מלעשות את המעשה הרע. האיש נמלט מהמקום, וממהר לביתו, לפני שישיאו יצרו פעם נוספת חלילה.
למחרת בבוקר הוא מגיע לבית הכנסת, מנופח מגאווה. היה לו ניסיון קשה והוא הצליח להתגבר…
בא אחד מידידיו שהשקיף אתמול מחלון ביתו וראה את הכל, ולוחש על אוזנו… אל תהיה כל כך מרוצה מעצמך, אלמלא האור הכחול שהבהב פתאום בסמטה הצדדית, היית עכשיו סופר יהלומים גנובים…
והאמת, אומר ר' אשר, החבר ההוא שהשקיף מהחלון צודק. ברור שהאורות הכחולים הללו הם שהרתיעו את האיש והחזירו אותו לדרך המוטב, אבל מי שלח את הניידת לשם בדיוק באותו רגע גורלי? האם זה אכן היה מקרה? ברור שלא. משמים שלחו לו חיזוק, משהו שיעזור לו להתגבר על הניסיון. ר' אשר היה מכנה את זה 'סיבה', הוא אמר שכל מה שקורה סביבנו זה 'סיבות', והסיבות הללו מובילות אותנו בדרכנו. התלמיד חכם השקדן, הגיע למה שהגיע בגלל סיבות רבות שניווטו אותו לשם, ואין לו שום סיבה להתגאות. כך גם העשיר הכי גדול, המחנך הכי מוצלח, הרופא הכי טוב, כולם הגיעו למקומם לאחר אינספור סיבות שדחקו אותם קצת לפה וקצת לשם, קצת קדימה וקצת אחורה, עד שבסופו של דבר הגיעו לאן שהגיעו.
ר' אשר היה חי כך, עם כזאת אמונה תמימה ופשוטה. שום דבר, אבל ממש שום דבר, ממה שהשיג בחייו, לא השיג בכוחות עצמו. הכל בזכות הסיבות שהבורא שתל בדרכו, כל כך הרבה סיבות שהובילו אותו בדרך זו.
כך הוא גם לימד את תלמידיו, לחיות עם ההרגשה הזאת, ואכן מי שמכיר יודע שתלמידיו הנאמנים של ר' אשר, והם באמת אנשים כאלו ענווים ושפלי ברך, הם יכולים להיות ברומו של עולם, הן ברוחניות והן בגשמיות, ולהרגיש שהם לא שווים כלום מצד עצמם, זה הכל בזכות הסיבות שהבורא יתברך הניח להם לאורך כל הדרך.
**
פתאום, באמצע השיחה, אני רואה שהוא מתנתק ממני
בשבת אחת הגעתי לבקר את סבא, בשעות אחר הצהרים. באנו לביתו של ר' אשר, וראיתי שהוא יושב מהורהר, אפילו קצת כאוב. אני ידעתי מה מעיק עליו, יום או יומיים קודם לכן הוא קיבל דרישת תשלום גדולה מאוד, מאיזה אדם שהוא עזר לו באופן אישי פעמים רבות, חילץ אותו מחובות נתן לו סכומי כסף אדירים, העניק לו כל טוב וטוב, ואותו אחד , היה כפוי טובה גדול וכל הזמן היה יורק בבאר שממנה הוא שותה. ר' אשר לא נרתע מה'יריקות' הללו. הוא המשיך לתת לאותו אחד עוד ועוד, אבל באותו שבוע ההוא תבע את ר' אשר בבית המשפט על סכום כסף גדול מאוד.
מאחר וידעתי שהוא לקח את זה לליבו באופן מאוד קשה, התחלתי לדבר עם ר' אשר בעקיפין על הנושא, והוא אכן השיח את לבו ואמר לי שהוא לא מבין למה אותו יהודי עושה לו כזאת וכזאת, הרי כל כך הרבה הוא נתן לו והשקיע בו והשתדל לעזור לו בכל כוחו, ואחרי כל זה הוא מגיע עם כזאת חוצפה ותובע בבית המשפט סכומי עתק, בתואנות שונות ומשונות שברור לכל בר דעת שבסופו של דבר לא ייצא מהן כלום?
פתאום, באמצע השיחה, אני רואה שהוא מתנתק ממני. שוקע במחשבות, ואז מתנער משרעפיו: "אח! איך נפלתי!", כך הוא אמר, "הקב"ה שלח לי ניסיון, סיבה! זה נועד לרומם אותי, ללמד אותי לסמוך רק עליו יתברך ולדעת שהכל מאתו, ובמקום זאת אני נפלתי והתמרמרתי למה בשר ודם קרוץ מחומר עשה לי רעה, כאילו שמישהו יכול לעשות לי משהו מבלעדי הקב"ה???"
אחרי שאמר את הדברים הללו, הוא החל לשיר שירי שבת בהתרגשות ובשמחה גדולה, התחזק באמונה זכה וברה, ופניו לא היו לו עוד.
פעם אמר לי ר' אשר בענוותנותו הרבה: "אני עומד באותם ניסיונות שאתם עומדים, אין שום הבדל. ניסיונות יש לכולם! השאלה היא רק אם נופלים מהניסיון או שקמים ממנו ומתרוממים אתו למקום גבוה יותר".
**
הייתי צריך כל הזמן 'לכבות שריפות'
מעשה נפלא שמעתי מאחד מבאי ביתו הקרובים ביותר של ר' אשר, שסיפר לי שבדידו הווא עובדא, אבל הוא גם ביקש שלא אפרסם את שמו ברבים.
הלה היה ממונה מטעם ר' אשר לנהל את אחד מסניפי 'יד עזרה', רשת צרכניות חסד שהקים ר' אשר, ושרבבות משפחות בישראל נהנו מהרווחה גדולה בתקופה שהן פעלו, כי יכלו לעשות קניות גדולות בזיל הזול, שכן הרשת כולה עבדה שלא למטרות רווח והמוצרים נמכרו במחירי עלות.
לא איש כר' אשר יחזיק צרכנייה כזאת ויסתפק רק בחסד כלכלי עם המשפחות. הוא היה אלוף העולם באיסוף זכויות ובגמילות חסדים, ולכן הוא החליט שאם כבר מחזיקים רשת עם צרכניות ועובדים, זה בדיוק המקום שבו אפשר להעסיק עובדי קשי יום שלא שפר עליהם גורלם, ושאין להם שום סיכוי למצוא עבודה במקום אחר. כך יהיה החסד כפול ומכופל, גם עם העובדים וגם עם הלקוחות.
אותו מנהל סניף הבין את השליחות הגדולה שבעסקתם של אנשים אלו, ולא התלונן. זה לא היה קל להפעיל אותם, צריכים לדבר איתם בדרכי נועם, לעודד אותם לעבוד, להוציא אותם מהדיכאון שהם נופלים אליו לפעמים, או להרגיע התקפת זעם… לנקות אחריהם לפי הצורך ולסדר את המדפים שהם כבר סידרו כי הסדר שלהם לא תמיד באמת מסודר…
"עם רוב העובדים הסתדרתי פחות או יותר", הוא מספר, "אבל היה אחד שהיה קצת יותר מדי חריג, והיחס שלו ללקוחות היה מאוד פוגעני. הייתי צריך כל הזמן 'לכבות שריפות' ולהסביר ללקוחות שהוא לא עושה את זה מרוע לב חלילה, אלא ממצוקה קשה ומחוסר יכולת נפשית להתנהג כמו אדם מהשורה.
"אבל הגעתי למצב שכבר ממש התפוצצתי. פעם אחת היה זה כשהעובד עמד על סולם, וסידר במדף העליון שקיות של קמח. הגיעה אשה אחת שבאה לחנות כדי לעשות קניה, והיא ביקשה ממנו בעודו עומד על הסולם, שיביא לה שקית קמח. העובד לא חשב פעמיים, לקח שקית קמח, פתח אותה לרווחה ו… רוקן אותה על ראש הלקוחה. כמובן שקמה שם צעקה גדולה, אנשים מאוד כעסו והתנפלו עלי בגערות, איך אני מחזיק כזה עובד חסר דעה, ואני באמת לא ידעתי איך אוכל להצטדק מפניהם… הם צודקים, זה באמת לא הגיוני להחזיק כזה עובד. הייתי צריך לפייס את הגברת שהיתה פגועה עד עמקי נשמתה, להשתדל לפצות אותה ולהרגיע את הרוחות, וכמובן גם לנזוף בעובד כהוגן, בתקווה שזה יעזור והוא לא יחזור על ההתנהגות הזאת פעם נוספת.
לא עברו ימים אחדים, והוא עשה לי 'פיגוע' נוסף
"לא עברו ימים אחדים, והוא עשה לי 'פיגוע' נוסף. הפעם היה זה לקוח נכבד שהגיע, אדם שהיה 'בעל מידות' גם ברוחניות וגם בגשמיות. הוא ביקש מאותו עובד שיעזור לו למצוא איזה מצרך שמכרו בחנות, והעובד הסתכל עליו במבט ממושך, והחל לשאול אותו בקול גדול: "למה אתה אוכל כל כך הרבה? לא שמת לב שנהיית שמן! זה לא בריא. תפסיק לאכול כל כך הרבה, תראה איזה שמן אתה…". הלקוח החליף צבעים, וכל האנשים מסביב מאוד כעסו על העובד שככה משפיל לקוחות, ובאו אלי כמנהל החנות בזעקות, אי אפשר לקנות אצלכם, תראו איך העובדים שלכם מתנהגים, בושה וחרפה. ושוב, מה אומר ומה אדבר… האמת שגם אני חשבתי שהם צודקים. אסור להעסיק כזה עובד בחנות שמשרתת לקוחות. הוא פוגע בהם ומתנהג לא יפה, אנחנו רוצים שאנשים יוכלו לקנות מצרכים בהרחבה ובזול, לא שיצטרכו לעבור כאן כאלו השפלות וביזויים חלילה…
"אבל אני ידעתי היטב, שההחלטה אם לפטר אותו או לא, אינה בידי. אני רק שליח של ר' אשר לנהל את החנות, הוא הבעל הבית והוא שיבץ את העובד הזה באופן אישי בחנות שבניהולי. כבר אמרתי לו כמה פעמים שאני מאוד לא מרוצה מהעובד הזה ושצריכים לשקול את החלפתו, והוא לא אבה לשמוע. אולי עכשיו, אחרי שני המקרים החמורים האלו, הוא יסכים לבקשתי ויאשר לי לפטר את העובד…
"באתי לר' אשר, הייתי מאוד כאוב ונסער על הצער הגדול שגרם לי העובד המדובר, לי וללקוחות כמובן. אמרתי לר' אשר שעם כל הכבוד לרצון שלנו לגמול חסד עם אנשים שלא יוכלו למצוא עבודה בשום מקום אחר, לפעמים צריכים להודות שהם באמת לא כשירים לעבודה בשום מקום, והראיה, התנהגות כזאת מחפירה שאי אפשר להסכים לה בשום אופן!".
"ר' אשר שמע בכאב גדול את התיאור על מעלליו של העובד, והסכים איתי שזה באמת גורם נזק עצום לחנות וללקוחות… אבל כשדיברתי על הרעיון של פיטורין, הוא השיב לי בשאלה אחת נוקבת: "ואם זה היה הבן שלך???".
"נותרתי פעור פה, עם לסת שמוטה. ר' אשר שאל שאלה, ואני קיבלתי תשובה. אכן, אם זה היה הבן שלי, הייתי נושך שפתיים וממשיך להעסיק אותו, כי כשזה הבן שלי, אני אתגבר על כל הקשיים, על כל האתגרים, גם אם הם גדולים במיוחד, ובלבד שאוכל לתת לו תעסוקה שתביא לו מעט מזור לנפשו האומללה. יצאתי משם עם ראש מושפל, איך בכלל עלתה על דעתי כזאת מחשבה פסולה לפטר עובד ממקום עבודתו! ואם זה היה הבן שלי?!?!?!".