הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סיפר הגה"צ רבי חזיקהו מישקובסקי שליט"א: סיפר לי רבי שלמה טוויל שליט"א, הרב הראשי של מקסיקו: "יש לנו בית הכנסת ענק, "מגן דוד" שמו, ובו אולם אירועים מפואר. את שמחת פורים חוגגים בני הקהילה באולם בליל פורים. באחד מלילי פורים הגיע לאירוע מפקד משטרת מקסיקו סיטי. בדרך כלל רואים אותו כשמתרחש אירוע פלילי חמור, ומה למפקד המשטרה ולבית הכנסת? הרב טוויל ניגש אליו, ושאל אותו מדוע הגיע כעת.
אמר לו המפקד: "אתה יודע שבמקסיקו סיטי יש פשיעה רבה, ובעיר מסתובבים שוטרי חרש ובלשים האמורים למנוע מעשי פשע. הללו דווחו כי לבית הכנסת הוזמנו כמויות גדולות מאד של אלכוהול לקראת המסיבה שאמורה להתקיים כאן בלילה. על פי הידוע למשטרה, כל אימת שהגויים משתכרים, יש אירועים אלימים עם הרוגים ופצועים, ולכן שיגרה המשטרה שוטרים סמויים למסיבה, למנוע מעשי אלימות. באמצע המסיבה מתקשר הבלש שנשלח לשם, ומדווח כי הוא מתקשה להאמין למראה עיניו. הוא רואה הרבה יהודים שיכורים, אבל במקום לפגוע אחד בשני, הם מתחבקים ומתנשקים זה עם זה, כל אחד מהלל את חברו והשמחה שם גואה עד שחקים. בכירי המשטרה היו בטוחים שהלה משקר ובוודאי שיחדו אותו במזומנים, כדי שלא ידווח על האירועים. לכן החלטתי אני בעצמי לבוא ולראות מה קורה כאן. והנה" – ממשיך המפקד ואומר להרב טוויל – "רואה אני בעיני שאכן צדק אותו בלש"…
מוצאי פורים דפרזים. ההסעות מבני ברק ל'קול תורה' הגיעו לבסוף. האוטובוס היה מלא וגדוש בקולות צוהלים. שניים- שלושה בחורים שתויים פרצו בשירה אדירה, מעורבת בקטעי "מסילת ישרים". "שמעת על החידוש של ה"מנחת חינוך" על מחיית עמלק בנשים?", נשמעה זעקה לצידי. יענקי , חבר ב"ועד" שלנו, התיישב לידי, מדיף ריח של יין חצי- מתוק.
"שמעתי. אתה מתכוין לנושא של "נשים לאו בנות מלחמה". הלא כן?"
"אהה! בדיוק! אז נכון שה"מנחת חינוך" לא הבין לחלוטין את הסוגיה?"
"לא הבין את הסוגיה?" אני מזדעזע, ואז מבין שיענקי שתוי לחלוטין. הוא תפס בזרועי בצורה כואבת והחל לדרוש. מחה כפיים, התיישב על רצפת האוטובוס, צעק ו… דיבר רק בלימוד. "כלה מחופתה", חיוב נשים במחיית שבעה עממין, דאגה לספק לחם ומזון לפי הרדב"ז ו"מלחמת מצוה". ניסיתי להפסיקו, להתווכח מעט, אך הוא המשיך לנאום בגרון ניחר. הפקק בכביש ירושלים- תל אביב התארך והתארך, האוטובוס כולו היה אפוף יין, שמחה ושירה, "וורטים" וצחוק מתגלגל, ויענקי השיכור ממשיך בשלו, "חיוב נשים במצוות מחיית עמלק".
כשהאוטובוס נעצר ליד 'קול תורה', הקיא יענקי את קרבו וכרעיו. בתוככי הקיא המחריד הוא המשיך לתפוס בדש חולצתי ולצעוק ש"זה דין ב"איבוד זרע עמלק" ולא ב"איבוד אומת עמלק!".
לא נעים לספר, לא נעים לכתוב, לא נעים לפרסם. אך היתה זאת שלולית הקיא הקסומה ביותר שראיתי בחיי.
מאות בני הישיבה שמחים בחדר האוכל, לקול צלילי התזמורת. פורים דירושלים מביא לישיבה, מטבע הדברים, גם את חוגגי "פורים דפרזים", שכבר מגיעים למסיבת הפורים מבושמים למחצה, לשליש או לרביע. והשמחה כדת, אין אונס. הטבחים בישיבה הכינו כיבוד עשיר, שהונח בשולחן צדדי, שבמרכזו ניצבה עוגת קצפת ענקית, ורודה עם דובדבנים. בכל מספר דקות הגיע בחור אחר, חתך לעצמו חתיכה מהעוגה, בירך ואכל לתאבון.
במהלך הלילה נעמד לו נחום. עטוף בטלית, על סטנדר. הסטנדר והשיכור שעליו ניצבו סמוך לשולחן הכיבוד ונחום החל לומר "קדיש דרבנן" בקול מסתלסל. במהלך ה"קדיש" הארוך והמוזר הניף נחום את רגלו ו… תחב את נעלו בתוך עוגת הקצפת הוורודה. העוגה נהרסה כליל.
"מזיק!" צעקו לו מלמטה, מתחת הסטנדר, הטלית וה"קדיש דרבנן". ונחום השיכור, "אלטֶער בּוֹחֶר" חשוב לכשעצמו, התפכח בשניה אחת מיינו. הביט בצועקים הלום רעם, הוריד את רגלו מהעוגה הדביקה שהפכה לעיסה, והחל לדון בקולי קולות האם הוא חייב לשלם על העוגה, כמה הוא חייב בדיוק ולמי הוא חייב. האם העוגה שייכת לישיבה, ולמי בכלל שייך רכוש הישיבה, או שאולי העוגה שייכת ל800 בחורים ביחד, ואין לו "חיוב השבה", כי לכל בחור יש בעוגה "פחות משווה פרוטה"…
ובצד השני ניצב לו אחד מרמ"י הישיבה שליט"א, ושאל: "היכן מוזכר יין בש"ס?". השיכורים החלו לענות, והציטוטים נערמו בזה אחר זה, בקול תרועה רמה.
—כי אלו הם השיכורים שלנו.
ימי הפורים קדושים ונעלים, אולם צעירי הצאן די נבוכים במחיצתם. מסגרות מתרופפות והרחוב קורץ בסכנותיו. אנו, כהורים ומחנכים, עסוקים בהצבת גבולות בפורים לנערינו, האם תשתה יין וכמה, מותר לגעת בסיגריה? כמה ניתן להשתולל?, אך בעצם אנו לא עסוקים כ"כ בהנחלת עצם מעלת היום הקדוש, שהאריז"ל הגדירו "פורים כפורים". מדוע בכל מועדי השנה אנו טורחים להבהיר לצעירי הצאן שלנו את מעלת הימים, ואילו בפורים אנו מתמקדים בעיקר בהצבת גבולות בעבורם? כיצד נצליח להנחיל לבנינו שייכות ראויה לפורים מחד, ולהגן עליהם מפני סכנות ההוללות, הנפצים, השכרות המסוכנת ושאר מרעין בישין, מאידך?
קל להחדיר רוחניות בימים הנוראים, בליל הסדר, בליל שבועות או בהדלקת נרות חנוכה. קשה יותר להשכיל ולחנך לעומק כשמסביב ישנה המולה גדולה, רעש, יין כיד המלך, צחוק וקולות נפץ עזים… אך לא יתכן שננחיל את עומק כל המועדים לבנינו, ואילו פורים מונח בקרן זוית.
הספה"ק מביאים משל למלך שרצה להעביר את כתרו היקר מארמונו האחד לארמונו השני, אך הוא חשש משודדי הדרכים, ולכן נטל עגלה רעועה, עטף את הכתר בסמרטוטים, וכך העביר את הכתר המלכותי, מבלי שהשודדים נתנו את ליבם לאוצר הבלום הנמצא בעגלה, שעברה מולם. בפורים אנו מסוגלים להשיג את כתרו של מלך ("וַיָּשֶׂם כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי"- מלכו של עולם הניח כתר מלכות בראש כנסת ישראל). אך כדי שלא כל אחד יוכל להשיגו, עטוף הפורים ב'סמרטוטים', ועלינו להסירם ולגלות מתוכם את אור הית"ש, המאיר עלינו ביום זה.
פורים זהו היום היחיד בשנה בו ישנה חובה להשתכר. זהו דינא דגמרא, וסדר השתייה למעשה מופיע ברמ"א, עם הגבלותיו. כמובא בכל ספרי המחשבה העמוקים, נועדה השתייה כדת כדי שנכיר את בוראנו גם מעבר לחיצוניותינו, שנחוש קירבת אלוקים גם כשהדעת השכלית מצויה בשלבי דימדומים ופכחון-חצוי. בפורים אנו מגלים את הקשר הכל- כך עמוק שלנו ליוצרינו ב"ה, גם מתוך השחוק והשיכרות, הריקודים והעליצות.
עמלק מנסה להסתיר את יחודיותו העצומה של היהודי, נסיך הכתר, הקרוב אל אביו המלך גם כשהוא לא נראה במיטבו. ואז מגיע פורים ומגלה נקודה חדשה ועמוקה של קשר, שאינו תלוי בכללים הרגילים. נס פורים גילה שלמרות הכל, הקב"ה מחובר, קשור ואוהב את עמו ישראל, ויהי מה. וגם אנחנו, בכל דרגה, מצב והתנהגות, שייכים לבורא העולם. גם כשלפי הכללים הפשוטים וההגיוניים, אין מקום לקשר, לחיבור ולאהבה, עדיין ישנו חיבור עמוק וגבוה שאינו תלוי בשום דבר.
אנו שותים יין כדי לצאת מה"דעת" שלעיתים מתעקשת ללחוש באזנינו עד כמה אנו רחוקים מהקב"ה, וגם כדי לגלות שגם כשיכורים אנו מחוברים להקב"ה. בפורים אנו מגלים לעצמנו עד כמה "בָּרוּךְ… שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי". שכל יהודי, בכל דרגה רוחנית שנמצא- שווה וחשוב הוא לאין ערוך בשמי שמים, מכל גויי הארץ, אפילו השליט, העשיר או החכם הגדול ביותר בעולם.
(מתוך יתד נאמן)