"זאת החיה אשר תאכלו" (י"א ב)
בדיקת תולעים וחפצי מצוה ע"י זכוכית מגדלת – מצינו בכמה מקומות בש"ס (ברכות כ"ה, יומא ל' וקידושין נ"ד) את הכלל 'לא ניתנה התורה למלאכי השרת', עפ"י כלל זה המשמש כיסוד מוצק בכל דיני התורה סומכין על ראות העין בלבד, וכל שאינו ניכר לעיני האדם בלי זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ נחשב כלא נמצא בעולם, אלא הכל נחשב כפי שהוא רואה. והנה ישנם תולעים שאינם נראים בעין בלתי מזויינת, כלומר אם נתייחס לצורתם ודרך חייהם הרי הם בכלל שרץ הנזכר בתורה, אך מפאת קטנם אין עין אדם יכולה לגלותם אלא בעזרת מיקרוסקופ וזכוכית מגדלת ואז הם נראים כשרץ, הם אינם בכלל שרץ האסור באכילה.
אמנם שמעתי מאחד שראה דרך זכוכית מגדלת במים כל מיני ברואים
בדיקת תולעים – ה'ערוך השולחן' כתב (ביו"ד סי' פ"ד אות ל"ו) 'יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית מגדלת יראה בחומץ מלא תולעים. אמנם שמעתי מאחד שראה דרך זכוכית מגדלת במים כל מיני ברואים, ולפי"ז איך אנו שותים מים, אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה כמה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים, דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האוויר הוא מלא ברואים דקים מהדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם, אלא ודאי דהבל יפצה פיהם, ואף א"כ הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא, אמנם במה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הווה שרץ גמור'. וכן מתבאר ב'חכמת אדם' (בבינת אדם כלל ל"ח סי' מ"ט) וב'מאורי אור' (חלק קן טהור חולין נ"ח:) וב'טוב טעם ודעת' (תנינא בקונטרס אחרון סי' נ"ג) שבדיקה בזכוכית מגדלת לא מעלה ולא מוריד מצד ההלכה.
וב'תפארת ישראל' (ע"ז פ"ב ו' בבועז סק"ג) מביא שגדול אחד חשב להתיר דגים שהקשקשים שלהם נראה ע"י מיקרוסקופ, אולם רובם פסקו לאיסור, והטעם לכך שכל שאינו נראה לעין בלי אמצעות כלי הבטה לא נחשבת קשקשת, וכ"כ ה'שואל ונשאל' (ח"ה יו"ד סי' מ"ד) שאין להתיר הדגים אם רואים קשקשת אלא ע"י מיקרוסקופ, ה'אגרות משה' (ח"ב יו"ד סי' מ"ו) כתב, מותר לאכול כל דבר שנתחמץ ע"י תולעים שרואים אותם במיקרוסקופ, מפני שהתורה לא אסרה אלא תולעים שקצים ורמשים שנראים לעיניים, וציין שכך אמר הגר"ח מבריסק זצ"ל, וכ"כ ה'אגרות משה' (אהע"ז ח"ג סי' ל"ג): כתבו האחרונים מקור לכך מהגמ' (חולין מ"ב) עה"פ 'זאת החיה אשר תאכלו', מלמד שתפס הקב"ה מכל מין ומין והראה למשה זאת אכול וזאת לא תאכל, משמע דמשה אחז בידיו והראה לישראל את כל המינים שנאסרו, ורק מה שהראה להם לאיסור נאסר, וע"כ דלא הראה להם רק מה שניתן לבני אדם לראות בימיהם שלא היו עדיין מכשירי עזר.
מובא בהנהגות 'חתם סופר' שתלמידיו בדקו החזרת בכלי ראיה
מובא בהנהגות 'חתם סופר' שתלמידיו בדקו החזרת בכלי ראיה וכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א (במועדים וזמנים ח"ח סי' קכ"ד) שלחומרא בעלמא עשו כן, ואולי מפני שחששו שהראות שלנו לקויה, וכמו שהוכיח רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מגמ' (בכורות נ"ד:) שראיית רועה ט"ז מיל אינה שייכת בזמנינו, והיות והראיה שלנו נתקלקלה א"כ למרות שהכל תלוי בראיית עין, מ"מ לא לפי הראיה של היום, ולכן החמיר החת"ס על עצמו לבדוק בזכוכית מגדלת. ה'שבט הלוי' (ח"ז סי' קכ"ב) דן בנקודה קטנה עד מאוד במראה שחור על הפרי שהוא משהו ממש אלא שאם רואים בזכוכית מגדלת יתכן שנראה תולעת קטנה, ומסיק דאין לחשוש לזה, דכבר כתבו האחרונים דכל שאין רואים בעין רק ע"י זכוכית מגדלת אין מתחשבין בו, ואעפ"י שאינו דומה לגמרי, דכאן נראה כנקודת משהו אין זה גורם להחמיר דנקודות כאלה נראים לאלפים על פרי וירק, וא"כ מראית העין לא גורם בו חומרא כלל רק הזכוכית וזה אינו בכלל איסור שרצים.
בדיקת סכין שחיטה – דנו הפוסקים האם צריך לבדוק סכין שחיטה בזכוכית מגדלת, ב'טוב טעם ודעת' (תניינא בהשמטות סי' נ"ג) כתב דוודאי אין צריך לבדוק הסכין של שחיטה שאין לו פגימות בראיה ע"י כלי זכוכית המגדיל חוש הראיה, דלא שייך בדיקה אלא במה דאפשר לכל אדם, אבל במה דלא אפשר רק בדרך רחוק ע"כ לא נחשב בדיקה זו לא להתיר ולא לאסור (דרכי תשובה סי' י"ח). וכן כתב בשו"ת מור ואהלות (באהל ברכות והודאות סי' ל' בד"ה ואציג) דשו"ב שבדק הסכין ע"י כלי הבטה הנקראת מיקרוסקופ המגדיל הראות והוא דבר זר, ואף אם בודק אין לנו לחדש דבר יותר משגבלו הראשונים. ואף אם יש פגימה הנראה ע"י כלי המגדיל הראיות, כל שאין נראה לעין בלא הכלי ואינו נרגש בציפורן, אין מי שחש, וטובה ציפורנן של ראשונים.
על בדיקת אתרוג ותפילין מרובעות בעין האדם
מובא בדרשות הר"ן (בהקדמה לס' קצות החושן) שכתב להסביר, זה שאמרו 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת', למשל אם יש פגימות בסכין, והמלאכים מבינים שיש כאן פגימה, והמלאך אומר לאדם אל תשחט שיש פגימה בסכין, אעפ"כ רשאי הישראל לאכול מזה השחיטה, דלא ניתנה תורה למלאכי השרת אף שיש פגימה, כיוון דבן אדם בשכלו לא מרגיש, התירה התורה. וזה שאמרו 'תורה לא בשמים היא', כלומר התורה כבר ניתנה. והוא כעין מש"כ המהרש"ק (חכמת שלמה יו"ד סי' פ"ד) דהתורה לא ניתנה למלאכי השרת, ולא אסרה התורה רק כמה שביד האדם להפריש, אבל מה שבידו ואינו נראה לעיניים לא אסרה התורה לאכול ולשתות, וזה המעלה במה שניתן התורה לנו. אולם האחרונים אומרים דבסכין של שחיטה אין הפגימה אוסרת בשחיטה, אלא העיקר מה שנתנבלה הבהמה ע"י הפגימה שנקרעו הסימנים אוסר, וממילא גם אם רצון התורה שנשתמש בכל מיני אמצעים לברר אם יש פגימות בסכין לרבות גם את המיקרוסקופ, ושלא נסמוך על ראיית העין גרידא, מ"מ פגימה שהיא קטנה כ"כ עד שלא נראית בעין בנ"א, אינה אוסרת, דבוודאי דלא נקרא סימן ע"י פגימות שאינן נרגשות ע"י בדיקה בציפורן, ופגימה בסכין בלי שנקרע הסימנים עי"כ אינה פוסלת השחיטה.
בדיקת אתרוג – דנו האחרונים לגבי פסול חסר באתרוג, כאשר ההבחנה אינה בחושי ראות הטבעיים רק בשימוש באמצעי ראיה מלאכותיים, ומהאי טעמא כתב המבי"ט (ח"ג סי' מ"ט) שאם אין החזזית באתרוג נראית לעין אלא ע"י הסתכלות אין לפסול בחוטמו במשהו, על אחת כמה וכמה באינה נראית לעין כלל אלא ע"י זכוכית מגדלת אין לפסול.
תפילין מרובעות – במעדני יו"ט (הל' קטנות הל' תפילין סי' ט') דריבוע התפילין לא צריך שיהיה מרובע בתכלית הצמצום, אלא אם הוא מרובע לפי ראות העין כשר למצוותו וכלשון הרמב"ם שייראה מרובע (נתיבי הפרשה).
מדוע החסידה היא עוף טמא, הרי הוא עושה חסד ואין לה מידת אכזריות?
"ואת אלה תשקצו מן העוף" (י"א י"ב)
מדוע החסידה היא עוף טמא, הרי הוא עושה חסד ואין לה מידת אכזריות? כתב הרמב"ן רבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נ"ט.) והן להכיר בהן שאין בעל אותן הסימנין מן המינין האלה האסורים, והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחקתו מפני שדמו מחומם לאכזריותו וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת, ונותן אכזריות בלב, ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה, וכן כתב הרמב"ם (במו"נ). תמה ה'חידושי הרי"ם' לשיטת הרמב"ן דעוף טמא הוא משום האכזריות, א"כ מדוע אסרה התורה את החסידה, הרי איתא בגמ' (חולין ס"ג.) אמר רב יהודה למה נקרא שמה חסידה, שעושה חסידות עם חברותיה, א"כ אין לה אכזריות? איכא כמה תירוצים: כיון שעושה חסד רק עם חברותיה זה לא חסד, דמתכוונת לטובתה שהרי אינו עושה רק עם מי שחבר שלה, לכן הוא עוף טמא כך תי' ב'חידושי הרי"ם', וכ"כ ב'דרש והעיון' (פר' חוקת). עוד תירצו מפני שסבורה היא שמעשה חסד היא עושה לפנים משורת הדין, בעוד אין זו אלא התנהגות מינימלית. ובפרדס יוסף (אות פ"ה) כתב בשם הרה"ק מאיזביצא דרצון ה' שיהא האדם בעל על מידותיו כמאמר חז"ל (קה"ר ז' ט"ז) כמו שאסור להתאכזר על רחמני, כן אסור לרחם על האכזר, ומי שמתעקש במידותיו הוא היפך רצון ה'. וכל מה שהוא היפך רצונו ית' הוא בחינת טומאה היפך בחינת קדושה, וחסידה זו מתעקשת במידת החסד לעשות עם חברותיה אפילו כשהם אכזרים ולכן טמאה (מעדני אשר).
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)