הקוראים הותיקים של ה'יומן' כבר יודעים שהתחזקתי לאחרונה בלימוד ה'דף היומי' יחד עם כל בית ישראל מתחילת מסכת בבא מציעא…
ברוך השם כבר אוחזים בדף ל"ג, סיימנו היום את פרק 'אלו מציאות' והתחלנו את פרק 'המפקיד', ואם תשאלו אותי אם יש דבר מתוק יותר מדף גמרא, התשובה היא שני דפי גמרא…
אבל היום אני דווקא רוצה לדבר על משניות, כי למדנו היום בגמרא: "לְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"
ושואלת הגמרא: "הָא גוּפַאּ קַשְׁיָא אָמְרַתְּ בַּתַּלְמוּד אֵין לְךָ מִדָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ וַהֲדַר אָמְרַתְּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"
עונה הגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּימֵי רַבִּי נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ שְׁבַקוּ כּוּלֵּי עָלְמָא מַתְנִיתִין וַאֲזַלוּ בָּתַר תַּלְמוּדָא הֲדַר דְּרַשׁ לְהוּ וּלְעוֹלָם הֱוֵי רָץ לַמִּשְׁנָה יוֹתֵר מִן הַתַּלְמוּד"
פשוט הגיעו למצב שכולם עזבו את המשניות ורצו ללמוד רק גמרא אז נוצר צורך לחזק את לומדי המשניות ולומר להם: לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד…
כי האמת שיש משהו מיוחד בלימוד משניות שמטהר את הנפש בצורה שמרגישים את זה ממש.
אני מתגעגע לימי הילדות שהיינו משננים משניות בעל פה, זו הרגשה מיוחדת, אני זוכר שבכיתה ו' ידעתי בעל פה את כל משניות מסכת תענית.
היינו הולכים לחברת המתמידים "אהל בת שבע" ליד זכרון משה ונבחנים משניות בעל פה ומקבלים פרסים… אוחח נוסטלגייה ירושלמית במיטבה…
היום אני רק זוכר שבמסכת תענית יש את הסיפור על חוני המעגל לא מעבר לזה…
האמת אני גם זוכר את המשנה האחרונה במסכת על יום טוב חמישה עשר באב, "בחור, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה"… נו בכל אופן גירסא דינקותא.
משניות זה דבר עצום. משנה אותיות נשמה.
אפשר לדבר הרבה על גודל מעלת לימוד משניות. אם אני מריץ חיפוש על הנושא בתוכנת 'אוצר החכמה' אפשר לכתוב ספר שלם. אבל אגיד רק ווארט אחד ששמעתי פעם מהגה"צ רבי יעקב מאיר שכטר שליט"א.
בגמרא ע"ז מסופר שבזמן שאנטונינוס ביקר אצל רבי, החיה רבי חנינא בר חמא את עבדו ההרוג של אנטונינוס. אמר על כך אנטונינוס לרבי: "ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים" – יודע אני שהקטנים שבכם מחיים מתים.
ונשאלת השאלה, מה ההסבר בזה שכל התנאים גם הקטנים שבהם ידעו להחיות מתים.
וענה תשובה מבהילה, תמחלו לי שאיני זוכר את המקור, אולי מהזוהר הקדוש אם אני לא טועה.
"היות והתנאים למדו תורה שבעל פה, כי היה אסור לכתוב את התורה, ובשביל לזכור היו צריכים לשנן תמיד את המשניות. ממילא הדיבור קידש את פיהם בקדושה נוראה עד כדי כך שיכלו להחיות מתים במאמרם"
מבהיל על הרעיון.
ואסיים בסיפור קצר שנזכרתי עכשיו. כד הוינא טליא בישיבה קטנה, היו שני בחורים באותו חדר בפנימייה, את שניהם נדמה לי שכבר לא פגשתי שנים רבות, על כל פנים איני יודע מי שם אותם באותו חדר כי הם לא הסתדרו יניהם בלשון המעטה. האחד היה בן יחיד למשפחה אמריקאית ומטבע הדברים קצת מפונק. השני היה בן של יהודי תלמיד חכם גדול וגם הוא עצמו היה מתמיד גדול שב'בין הסדרים' הוא גרס משניות בקול בחדרו.
דא עקא שזה הפריע לבחורצ'יק האמריקאי ל'שלאף שטאנדע', הלא זהו השנ"ץ…
איני יודע למה הלימוד של ההוא היה חייב לבוא על חשבון גזל שינה אך כך הוי מעשה, או כמו שאומרים באידיש 'א קשיא אויף א מעשה'…
הדבר המעניין שקרה שבאמצע הסדר לימוד בישיבה הראש ישיבה ראה את מיודענו הבחור האמריקאי מנמנם על השולחן, שאל אותו הראש ישיבה למה אתה יושן באמצע הסדר, ענה האמריקאי בהצביעו על הלמדן שלנו, אני עייף כי הוא מפריע לי לישון בצהריים, הוא לומד משניות בקולי קולות.
פנה הראש ישיבה ללמדן ושאל היתכן שאתה לומד על חשבון השינה של חברך לחדר?!
הלמדן שהיה קצת בהלם מהאשמה החמורה שבגינו חברו נרדם באמצע הסדר, התכעס וענה לראש ישיבה: "האָסטוּ גִעֶהערְט אַ מעשה, (השמעת סיפור) הבחור הזה ישן שמונה שעות בלילה, ועוד שעתיים בצהריים, ואני זה שמפריע לו לישון? בגללי הוא נרדם באמצע הסדר?"…
התחייך הראש ישיבה, והכה קלות על לחיו של תלמידו המתמיד באומרו: "ועדיין, מקובלני מה'חפץ חיים זי"ע, ”המקיץ את חברו משנתו הינו גזלן, שגזל ממנו את מנוחתו, וזהו גזילה שאין לה השבה”
לא רוצה לצחוק על אף אחד, אבל כשאני נזכר מהסיפור זה מעלה לי חיוך, "אני זה שמפריע לו לישון?"…
ויחזור לתלמודו