דרכי החיים
בגמרא (שבת כח ע"א) אמרו, "תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה, טמא היה או טהור היה, אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה, תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. מתיב רבי אבא וכו' רבי נחמיה אומר מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן, והא תלא אילן טמא הוא, הכי קאמר כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה, ולא תלא אילן, דאילו התם טמא והכא טהור. אמר רב יוסף אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא, ששש בגוונין הרבה".
המפרשים התחבטו בביאור דברי הגמרא, מדוע לאחר שמיישבת הגמרא שהתחש שבימי משה היה טהור, מבאר רב יוסף בכך את התרגום "ססגונא", שמבאר שהתחש נקרא כך על שם שהוא שש ושמח בצבעים הרבים שיש לו. הרי לכאורה זה אינו קשור כלל למה שהסיקה הגמרא שהתחש היה מין טהור, ודבריו של רב יוסף יכולים להיאמר על עצם העובדה שעור התחש היה מנומר בצבעים רבים ויפים. ואם כן, מדוע תלה רב יוסף את דבריו בתירוץ הגמרא שהתחש היה מין טהור, וכלשונו "אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא".
בספר "הדרש והעיון" על התורה (פרשת תרומה, אות רי) מבאר את הדברים באופן מופלא, ונרחיב להסביר את דברי הגמרא על פי דרכו.
ראשית הוא מקדים ומציין את דברי הגמרא להלן (כח ע"ב) שיש לומר שהתחש הוא מין חיה, כי יש חיה ששמה הוא 'קרש' ואף לה יש רק קרן אחת, וגם התחש הוא כעין אותה חיה. ובהקשר לכך הוא מביא את דברי הגמרא במס' בבא בתרא (טז ע"ב) "קרנא דקרש לקותא היא", דהיינו הקרן של אותה חיה הנקראת 'קרש' היא לקות וחסרון. ומהי אותה לקות? מפרש הערוך (ערך קרן, א) "אינו יפה, מפני שיש בו גוונים", דהיינו, בקרן של חיה זו הנקראת 'קרש', יש חסרון, והיא אינה נראית יפה, ודווקא בגלל ריבוי הגוונים שיש בו. וכפי הנראה כוונת בעל ספר הערוך היא, שאמנם לגבי עור החיה ריבוי הגוונים והצבעים מראה יופי והדר, אבל לגבי הקרן שלה, ריבוי הצבעים אינו נראה יפה, אלא הוא גורם חסרון ביופי.
ההסבר לכך הוא, משום שהיופי צריך להתאים גם לתכונתו של הדבר ולהשלים את הביטוי שלה. הקרן באה להראות את הכוח והעוצמה, ואת יכולתה של החיה או הבהמה להשתמש בקרן כדי לפגוע באחרים. וכמאמר הכתוב בברכת משה ליוסף "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ", דהיינו השבח וההדר של הקרניים הוא בעוצמתן ובאפשרות להשתמש בהם בדרך מלחמה, ולנגח בעזרתן את האויבים. לכן, ריבוי הגוונים שבחיה זו, המתבטא גם בכמה צבעים שונים שיש בקרן זו, אינו מייפה את הקרן שלה, שכן הקרניים צריכות לשדר דווקא את העוצמה והחוזק הבאות מכך שהן שלמות אחת, והבדלי הצבעים שיש בקרן מטשטש את מראה חוזקה ומקהה את עוצמתה. ולזה כוונת הגמרא שצבע הקרן של הקרש, אינו נוי אלא חסרון.
אם כן, עולה אפוא השאלה, מדוע התחש, שהוא מין של ה'קרש' המוזכר בגמרא שש ושמח בריבוי הצבעים שיש לו, [ואף מתפאר בהם, כלשון רש"י בפרשת תרומה (שמות כה, ה) "ששש ומתפאר בגוונים שלו"], מדוע הוא מתפאר ושמח בהם כל כך. אמנם העור של גופו הוא יפה ומיוחד במינו מחמת ריבוי הצבעים, אך לגבי הקרן הרי אין זה נוי אלא חסרון וגנאי, כדברי הגמרא במסכת בבא בתרא לפירוש הערוך, ולכאורה יצא שכרו בהפסדו.
התשובה לכך טמונה באופיו של אותו בעל חי, היכן הוא רואה את התפקיד של הקרניים שלו, האם המלחמה והמאבק באחרים הם דבר מרכזי אצלו, הוא תופס אותם כחלק עיקרי ומשמעותי באישיותו, או שהם רק כלי שבא לשימוש בלית ברירה כאשר יש לו מאבק עם אחרים, והוא מוכרח להשתמש בקרניו כדי להגן על עצמו. אם הוא מחפש להראות את עוצמתו וחוזקו, העובדה שהקרניים שלו אינן יפות ככלי מלחמה, גורמת לו עצב וחסרון, כי חוזקו אינו מתבטא כראוי. אבל אם טוב לו היכן שהוא נמצא, והוא מחפש לראות כמה נאה הוא, הרי הוא שמח על צבעיו המגוונים, והקרניים אצלו הן רק כלי הגנה שמשתמשים בו כאשר צריכים, וככלי הגנה, העיקר הוא שתהיינה הקרניים קשות וחדות, ואין צורך שתיראה בהם עוצמה שתטיל מורא על יריביו.
נסביר את הדברים באמצעות דוגמא מהחיים, עקרת בית משתמשת בסכין במטבח, היא מחפשת שהסכין תהיה מחודדת מספיק ובעלת להב מתאים וראוי לשימושים שאליהם הסכין מיועדת. אם הסכין חדה במיוחד, היא נתונה בתוך ניילון קשיח או קופסא כלשהיא, כדי שמי שיגע בה לא יפצע חלילה. אולם לא שמענו על בית שבו מניחים את הסכין בתוך קופסא עם יופי ועיטורים מיוחדים. לעומת זה, אצל המלכים והמצביאים בעבר, היו נפוצות חרבות עם ידיות מעוטרות ומוזהבות, ואף הנדן שבו היתה החרב נתונה, היה מפואר במיוחד. והסיבה לכך היא, כי הם ראו את החרב לא רק ככלי המיועד להגן עליהם בעת מצוקה, אלא כדבר המבטא את הכח והחוזק שלהם, והיכולת שלהם לפגוע באחרים ולכבוש אותם. לכן בד בבד עם הדאגה שהחרב תהיה חדה ותוכל לבצע את תפקידה כיאות, הם דאגו גם שהיא תיראה יפה ועוצמתית ככל האפשר.
נמצא, שהסיבה שהתחש שבימי משה היה "שש ומתפאר בגוונים שלו", היא משום שהוא היה בעל חי שלא ביקש מלחמה ולא חיפש שליטה וניצחון. ולכן, העובדה שטבעו הוא רב גוונים שימחה אותו מאוד, והוא היה שש ומתפאר בעורו ומראהו היפה. והעובדה שהגוונים הללו היו גם בקרניו, ולכן מראה הקרניים שלו לא שידר עוצמה וגבורה, לא העיבה כלל על שמחתו, כי הוא לא הרגיש שהקרניים אמורות לבטא מה הוא, והם אינן אלא כלי עזר המיועד לשמש לו לעת הצורך.
בכך מבאר בעל "הדרש והעיון" את דברי רב יוסף בסוגייתנו, לאחר המסקנה שהתחש היה מין חיה טהורה, "אי הכי היינו דמתרגמינן ססגונא, ששש ומתפאר בגוונים שלו". כי עובדה זו קשורה לכך שהוא היה מין טהור, וכפי שהביא שם מדברי הרמב"ם בספר מורה נבוכים, שהחיות והבהמות הטמאות האסורות באכילה, טבעם מושחת ומקולקל והן נוטות אל האכזריות ושואפות לטרוף לדרוס ולרמוס, ולכן אסרה התורה את אכילתן. ולעומת זה, המינים הטהורים הם כאלו שטבעם טוב ונוח, ולכן התירה התורה את אכילתן.
לפי זה, מתבארים דברי רב יוסף באופן נפלא, שעל פי מסקנת הגמרא שהתחש הוא מין חיה טהורה, ולכן הוכשר למלאכת שמים, מובן היטב מדוע בתרגום הוא נקרא 'ססגונא', על שם שהוא שש ומתפאר בגוונים שלו, כי אם מין טהור הוא, ואינו נוטה אל הנגיחה ואל הרצון לפגוע באחרים, ואינו מתפאר בגבורתו לעשות כן, מובן היטב שאכן יש לו רק לשמוח ולהתפאר בצבעיו היפים, והעובדה שלגבי הקרן יש בכך פגם וחסרון אינה מצערת אותו כלל.
ומעניין לציין בהקשר זה, מרן הקהילות יעקב, בסוף חיבורו "ברכת פרץ" על התורה, הדפיס כמה גימטריאות וחשבונות שבהם הוא מוצא רמז בגימטריא של המילים בתורה לדרשה שדרשו חז"ל. ובתוך הדברים הוא כותב (בפרשת תרומה), שהמילה "תחש" היא בגימטריא "שמח בגוונים רבים", ומציין על כך את דברי הגמרא בסוגיא שלנו. ויש להבין, בשלמא הגוונים הרבים הם צורתו של אותו בעל חי, ומתאים ששמו ירמוז לכך, אבל מדוע כוללת הגימטריא של השם גם את העובדה שבעל חי זה "שמח" בגוונים הרבים שיש לו, מה לנו ולשמחתו.
אולם לפי מה שהתבאר כאן, הרי הדברים מאירים ומופלאים, כי שמחה זו מבטאת את טבעה של אותה חיה, שאין היא מחפשת מלחמה, אלא טבעה ואופיה נוח, ולכן היא מין טהור וכשר, ומשום כך היתה ראויה לשמש למלאכת המשכן.
וניתן להצביע על נקודה נוספת. המשכן היה עשוי מקרשי עצי שיטים שהביא עמו יעקב אבינו, והם היו כולם מצופים זהב, אולם כל זה לא היה נראה מבחוץ, המשכן היה מכוסה עד סוף הקרשים ביריעות הראשונות, ועליהם יריעות העיזים, ועל הכל עמד מכסה עורות תחשים מלמעלה. ומי שהיה מתבונן מבחוץ על המשכן, ומבקש להביט במקום שבו השכינה שורה, היה רואה את מכסה העורות תחשים, ממין חיה זו, שנבראה במיוחד לצורך זה, ונזדמנה למשה בשעת עשיית המשכן, כפי שמבארת הגמרא להלן (כח ע"ב). ויש להבין, מהו הצורך הרב כל כך בעור זה, ומדוע הוא היה נצרך לעשיית המשכן, עד שעבור כך נעשה דבר שלא היה בזמן אחר, הקב"ה ברא מין מיוחד באמצע ימי העולם, וממש שינה את סדרי הטבע הרגילים.
על פי האמור לעיל נוכל להבין זאת היטב, המטרה החשובה היתה, ללמד אותנו איך להסתכל על המהות שלנו, האם האדם צריך לראות את מעלותיו בכך שהוא יכול לשלוט על אחרים, לכבוש אותם ולמשול עליהם, או עליו לשמוח עם מה שיש לו, ועם איך שהוא עצמו נראה, ולהשתמש בכח רק כדי להגן על עצמו לעת הצורך. כאשר האדם חי כך, ולא רואה את מעלתו ביכולתו להכניע את האחר תחתיו, אז הוא נעשה ראוי להשראת השכינה עליו. לכן, נברא מין מיוחד זה באמצע הבריאה, והושם ככיסוי העליון הניכר לעין כל מי שמביט על המשכן, להראות וללמד, כזה ראה וקדש, שמח בחלקך ותהיה מרוצה מהצורה שבה אתה נראה, אל תבקש להראות כח ועוצמה מול אחרים, ואז תהיה ראוי לכך שהשכינה תשרה בביתך ובגופך.