עמוד היומי עם גישמאק: למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך
ספק גדול הסתפק הר"ן (ראש השנה דף ו' בדפי הרי"ף); המותר לתקוע בשופר שנעשה מקרן בהמה טמאה. מדוע וכיצד התעורר ספק זה – במאמר שלפנינו.
בגמרתנו מבואר, כי אין עושים תפילין כי אם מעור בהמה טהורה בלבד. הן הקלף שעליו נכתבות הפרשיות, הן עור בית התפילין, הן השערות והגידים עמם כורכים את התפילין והן רצועות התפילין, הכל נעשה מבהמה טהורה בלבד, שנאמר, "מן המותר בפיך", היינו: אך ורק מחפצים שמותר ליהודי לאוכלם, יש לייצר את התפילין.
הלומדים את סוגייתנו מבקשים לדעת, אם כלל זה מתייחס לתפילין בלבד, או לכל מצוות התורה, שאין לעשותן כי אם מחפצים ודברים הכשרים לאכילה. מחד, דרשת הגמרא מתייחסת לתפילין בלבד, מאידך, הגמרא דנה אם הלכה זו כוללת גם את עשיית המשכן, ולכאורה, מה הבדל יש בין המשכן לבין שאר מצוות. אכן, יש מן האחרונים הסבורים, כי זו היא שיטתו של ה"מגן אברהם" (או"ח סי' תקפ"ו ס"ק ג'), שכוונת הגמרא לכלול את כל מצוות התורה.
המהר"ץ חיות (לעיל כא/ב) נזעק לשמע דברים אלו. לא מכבר למדנו במשנה, כי בין סוגי השמנים שאין מדליקים בהם נרות של שבת, נמנה שמן 'קיק', שאינו דולק יפה, ואשר לדעתו של שמואל, הופק משומן עוף הקרוי 'קיק'. הרא"ש מביא בשם הירושלמי, כי 'קיק' זה אינו אלא הַקָּאָת האסור באכילה, והמוזכר בפרשת שמיני (ויקרא יא/יח) כעוף טמא. אם כטענת ה"מגן אברהם", מדוע המשנה אינה מנמקת, שאין מדליקין בשמן קיק מפני שהוא מופק מבעל חיים טמא.
הגאון רבי שמואל סגל זצ"ל, בנו של בעל ה"נודע ביהודה" (שו"ת "נודע ביהודה" מהדורה תנינא או"ח סי' ג' ד"ה "אמנם יש"), תמה גם הוא על ה"מגן אברהם", תוך שהוא מביא שלל הלכות המוכיחות להיפך: במסכת סוכה (כג/א) נאמר, כי מותר להשתמש בפיל כאחד מדפנות הסוכה, בתנאי שהוא כבול למקומו. הפיל, כידוע, הוא בעל חיים טמא, ואילו הסוכה מצווה היא. הרי לנו, כי לא הוקשו כל המצוות כולן לתפילין.
מה, איפוא, בכל זאת, ההבדל בין תפילין לבין שופר, ציצית, הדלקת נר חנוכה ועוד. מספר פירושים והסברים נאמרו בדבר, ולהלן אחד מהם.
ההבדל בין תשמיש קדושה לתשמיש מצווה: התפילין הם 'תשמישי קדושה' ואילו השופר הוא 'תשמיש מצווה', לאמר; בתפילין שורה קדושה מצד עצמם, אפילו אם לא היו נועדים למצווה, שהרי יש בהם ארבע פרשיות, בהם פסוקים מן התורה. קדושים המה, איפוא, ואין לייצרם, אותם ואת כל הסובב להם והמשמש אותם, מבהמה טמאה. לא כן השופר, קדושה עצמית אין לו, וההתייחסות אליו היא כאל חפץ שבאמצעותו מקיימים מצווה, ועל חפצים אלו אין הגבלה לייצרם ולהשתמש בהם דווקא אם נעשו מבהמה טהורה (המהרי"ץ חיות שם) [גם דברי המג"א הנ"ל יש לבאר, שכוונתו על מצוות שהם תשמישי קדושה, כתפילין].
אין לתקוע בשופר מבעל חיים טמא: נמצאנו למדים, כי אין פסול בקיום מצוות באמצעות מאכל טמא, וכגון, ניתן להדליק נר חנוכה בשמן שהופק מעוף טמא. הסברה נותנת, כי גם המבקש לתקוע בשופר של בעל חיים טמא, רשאי לעשות כן. ברם, הרמ"א פוסק ("שולחן ערוך" או"ח סי' תקפ"ו סעי' א'), כי אין לתקוע בשופר של בהמה או חיה טמאה. המעיין במקורו של הרמ"א, בר"ן הנזכר ימצא, כי דווקא השופר אשר נועד לזיכרון ישראל לפני ה', דומה לעבודה במקדש ולפיכך, יש להשתמש בשופר של בהמה טהורה בלבד.
הנה כי כן, שבנו אל נידוננו בתחילת המאמר – מסוגייתנו עולה הנידון אשר לא הוכרע במפורש, האם במשכן הקפידו על שימוש בחפצים שנעשו מבעלי חיים טהורים בלבד… שכן, אם גם במשכן לא הקפידו על כך, אין השופר חשוב מכלי המשכן, ואין כל עילה למנוע תקיעה בשופר העשוי מקרן בעל חיים טמא (ועיי' ביאור הגר"א ו"מחצית השקל").
(מאורות הדף היומי)