"וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (י"ב ג)
האם אבי הבן אסור במלאכה ביום המילה כיון דמילה הוי כקרבן – הנה בספר 'זכר דוד' (לרבי דוד זכות בסוף ספר ענייני מילה) כתב יש מקומות שנוהגים שאבי הבן והמוהל והסנדק אינם עושים מלאכה במשך כל יום המילה דהוא חג שלהם, כמובא בירושלמי (ומובא בתוס' פסחים נ) דביום הקרבת קרבן אין עושים מלאכה. וכן ב'מאמר מרדכי' (או"ח סי' תס"ח) כתב מטעם זה אסור האב בעשיית מלאכה ביום שמל את בנו דהוי כמקריב קרבן (כדאיתא במדרש תנחומא וירא סי' ו'), וביום הקרבת קרבן אסור בעשיית מלאכה, ולכן נוהגים שלא הסנדק ולא המוהל עושים מלאכה. תמה ה'נשמת כל חי' (יו"ד סי' ס"ב) הרי אין המוהל אלא ככהן המקריב, והסנדק כמזבח, והיכן מצינו שנאסר הכהן במלאכה ביום שמקריב בו קרבן של אחר, א"כ אין לאסור רק לאבי הבן, אבל ה'פרי חדש' (או"ח סי' קל"ה) סבור דאבי הבן מותר במלאכה ביום המילה. וכן כתב ה'ברכי יוסף' (או"ח קל"ה) דהעיקר כדברי ה'פרי חדש' דאבי הבן לא נאסר במלאכה. וב'ישרי לב' (מערכת מ' אות י"ט) העיר על ה'נשמת כל חי' דנעלם ממנו ה'פרי חדש' שמתיר בזה. וה'דברי יציב' מצאנז אמר שהוא מאחר התפילות ביום ברית כדי שלא יהיה זמן לבעל ברית לילך לעבודה (כך מובא בשפע קודש עניני ברית מילה ע"ט ע"ז לרבי חיים גולדשטיין שליט"א) (מעדני אשר).
גילה צרעת קטנה על רגלו, וסירב להצעת הרופא לחתכה, עד שבחסד ה' עליו נרפא מהחולי המר הזה
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ … לְנֶגַע צָרָעַת (י"ב ג)
האם דיני צרעת נוהגים בזה"ז – הגראי"ל שטיינמן זצ"ל הביא ('איילת השחר' פר' תזריע) את שסיפר רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל אודות אחיו רבי שלמה זלמן זצ"ל המכונה 'ר' זלמל'ה', שגילה צרעת קטנה על רגלו, וסירב להצעת הרופא לחתכה, עד שבחסד ה' עליו נרפא מהחולי המר הזה. וכך מובא ב'תולדות אדם' (ח"ב עמוד י"ב): 'פעם אחת זרחה צרעת קטנה על רגל הצדיק. וירא הרופא ויתבונן בה ויאמר התחבולה הטובה היא, לדעתו, לחתוך אותה ולשרש אחריה. ורבי זלמן ענה ואמר: הנה יש לי מבוכה בזה! ראו, הצרעת מראה בהרת יש לה! ולדעתי איסור לאו של קציצת בהרת נוהג גם בזמן הזה. והרבה לפלפל בזה בדרך אמת ובסברות ישרות והדינים הכלולים בהלכות אלה כולם היו ערוכים ושמורים על לוח לבו ומשוננים על פיו. ויחרישו כולם כי לא מצאו מענה… וה' בחמלתו הוציאו מחולי זה לרוויה, בלי עצת הרופא, להראות כי כל המסתפחים בנחלת ה' ובתורתו, פרי ביטחונם יאכלו'. ואכן יש לתמוה מדוע לא שמענו ולא ראינו בדורותינו אנשים שנהגו טומאת צרעת, בעוד שמעיקר הדין אמורות הלכות צרעת לנהוג גם בזמן הזה. דכך פסק הרמב"ם (פי"א מטומאת צרעת ה"ו): 'טהרת מצורע זו נוהגת בארץ ובחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית'. וכיוצא בזה הוכיח הנצי"ב מוולאזין ('העמק שאלה' משאילתות דרב אחאי גאון שאי' פ"ח) אשר הביא דיני הצרעת: 'ידוע דרבינו לא כתב אלא בדינים הנוהגים בזמן הזה, ומובן דסובר שרואין נגעים בזמן הזה'.
יש בידינו עדויות ממוקדות שמאז חורבן ביהמ"ק לא היו נוהגים בטומאת צרעת
מאידך גיסא, יש בידינו עדויות ממוקדות שמאז חורבן ביהמ"ק לא היו נוהגים בטומאת צרעת. כך הביא ה'פסיקתא זוטרתא – לקח טוב' (פר' תזריע): 'דאמר רבי יוחנן: מיום שחרב ביהמ"ק, אין טהרה ממת ואין טומאה ממצורע. פירוש: אין טהרה ממת, אבל טומאה איכא, לפי שאין לנו אפר הפרה להזות, אבל טומאה ממצורע אין כלל, שאין בהם מורה'. וכתב בשו"ת 'יד חנוך' (סי' מ"ט): 'והנה המאמר הזה (של רבי יוחנן) לא נמצא אצלנו לא בתלמוד בבלי ולא בתלמוד ירושלמי, ונעלם מאתנו מקורו, אבל נאמן עלינו רבינו טוביה ז"ל (מסדר הפסיקתא בימי הגאונים) שמצא כן בספרי חז"ל שנאבדו מאתנו, כי כמו כן מצינו הרבה מאמרים בתשובות הגאונים שלא נמצאו בספרים שיש בידינו מחז"ל… וכן עוד מאמרים כהנה שהביאו הקדמונים בשם האמוראים ואין זכר למו בש"ס ובמדרשים שבידינו, אלא היו כתובים בספרי חז"ל שאבדו מאתנו באורך ובטלטול גלויות ומאמר זה של הפסיקתא זוטרתא הנ"ל הוא כאחד מהם'. וכן גם הביאו רבותינו הגאונים ('תשובות הגאונים – שע"ת' סי' קע"ו): 'משחרב ביהמ"ק אין המנוגעין מטמאים. ובזמן הזה אם ח"ו יהא תלמיד או חכם מצורע, אין דוחין אותו לא מביהכ"נ ולא מביהמ"ד, דליכא השתא (דברים כ"ג ט"ו) 'והיה מחניך קדוש'. והרי הדברים צריכים ביאור רב: הלא לכאורה אין נגעי הצרעת תלויים ועומדים בבניין בית המקדש, ומהיכי תיתי שהתבטלו כל דיני הנגעים עם חורבן ביהמ"ק? וכן הקשה ה'תפארת ישראל' (בסוף הקדמתו 'מראה כהן' על מסכת נגעים אות ל"ט): 'ומימיי תמהתי למה אין נוהגין כן בזמן הזה. וזכרתי ימים מקדם, שבילדותי הצעתי תמיהתי זו לפני הגאון הגדול רבי עקיבא זצ"ל. והשבני, שגם הוא תמה על דבר זה. ואין לו תירוץ המתקבל על הדעת. אמנם האמת היא ששאלה זו כבר נפתחה בקדמונים ותשובות שונות ומפתיעות נאמרו בה ע"י רבותינו הראשונים והאחרונים, את ההסבר הראשון אנו מוצאים בדברי רבינו שלמה בן היתום (מרבותינו הראשונים שבאיטליה, הכותב בפירושו למסכת משקין יד:) 'ונוהג צרעתו בזמן שביהמ"ק קיים, וטומאה וטהרה הייתה בישראל, ולא יבוא אל תוך המחנה, אבל השתא איתקיים בנו (ישעיה ס"ד ה) 'ונהי כטמא כולנו'.
והיינו, היות ובזמן הזה אין נוהג דיני טומאה וטהרה, לכן גם אין צריכים לעסוק בטומאת וטהרת המצורע. וכפי הנראה זה גם כוונת דברי רבותינו הגאונים שהסבירו: 'דליכא השתא והיה מחניך קדוש'. כעין זה כותב היעב"ץ, המתייחס רק לעניין טהרת המצורע ('שאילת יעבץ' ח"א סי' קל"ו): 'לא הטילה תורה חיוב מצוה זו אלא כדי להיטהר ולבוא אל המחנה ולביתו. ודין שילוח טמאים בלא"ה אינו נוהג בזמן הזה אפילו בא"י. ואין צריך לומר בחו"ל, שעכשיו אינו מועיל לו כלום לטהרתו, דמכל מקום נשאר טמא בטומאת ארץ העמים, לכן לכתחילה ודאי לא קמיבעיא דלא צריך להיטהר'. אמנם ה'חזון איש' לא סבר כך, וכתב (נגעים סי' י"ג אות י"ז): 'ראיית נגעים וטהרתו חובה אף בזמן הזה אף שאין לנו טהרות, וטהרת מצורע חובה אפילו למאן דלית ליה טבילה בזמנה מצווה, דהרי הוא דוחה בתגלחתו לאו דהקפה והשחתה וגילוח נזיר'.
הרדב"ז (מצודת דוד מצ' תמ"ו) מציג את המציאות הקיימת: 'הוי יודע שמצווה זו נוהגת בין בארץ בין בחו"ל, בפני הבית ושלא בפני הבית. ומימינו לא ראינו ולא שמענו שעשו מצוה זו באחד מבתי דינים שבישראל, וגם בעלי ההלכות הפסוקות לא כתבוה'. והסיבה כי אין אנו בקיאים בהל' נגעים! דאין הדורות שאחר התלמוד בקיאין במראות נגעים, וכל שכן שאין בה תלמוד, ולכן העמידו הדבר על חזקתו, שכל עוד שאין הכהן רואהו ואומר מוחלט או מוסגר הרי הוא בחזקתו, ואפילו שנראה סימני חולי זה אינו חייב לנהוג דבר מכל מה שחייב לנהוג המצורע'. וכן כתב גם רבי משה חאגיז (באלה המצוות מצ' קע"ד). וכבר קדמם בזה הראבי"ה (מו"ק סי' תח"מ): 'הלכות מצורע לא הוזקקתי לפרש, כיון דכהן לא חזי ליה ולא בקיאין למיחזי, ולא נהגי בזה"ז דיני מצורע, אבל מרחיקין מהם מפני הסכנה'. נראה גם שזו הייתה כוונת ה'פסיקתא זוטרתא': 'טומאה ממצורע אין כלל, דאין בהם מורה', שאין כהן הבקי בנגעים וראוי להורות.
וכתב ה'אור שמח' (הל' טומאת צרעת פי"א ה"ו) דייתכן שהשתכח מאתנו מראה של שני תולעת, כמו שנשתכח מראה התכלת והחילזון כן נשתכח התולעת שני ומראהו, ולא יתכן טהרתו וטהרת בתים. ואילו ה'ערוך השולחן' סבר שמראה הלבן הוא שנשתכח ('עה"ש העתיד' הד' נגעים סי' צ"ז): 'ולפלא שלא נהנו בזמן הזה בטהרת מצורע, ואי משום יחוסי כהונה, אדרבא עכשיו כל הכהנים בחזקת כהונתם, כיון דלכולם אין כתב יחוס, ופדיון הבן יוכיח. וגם בזמן הגמ' לא מצינו שנהגו בטהרת מצורעים, רק בזמן התנאים אחר החורבן נהגו (כמבואר בתוספתא פ"ח ברבי טרפון שטיהר). דאין אנו בקיאים במראות הנגעים, דאפילו במראה אדום דדם אין אנו בקיאין, וגם האמוראים לא היו בקיאין בהם (כדאיתא ספ"ב דנדה) ולכן כל מראה אדום היו מטמאין, וכל שכן בעומק מראה לובן שהוא למעלה מבוהק'.
חידות לפרשת השבוע:
על שם מה נקרא הזכר – 'זכר' וע"ש מה נקראת הנקבה – 'נקבה', מי צריך להתפלל על מזונותיו והיכן נרמז שאשה פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא?
איזה דין בפרשתנו בא כדי לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו?
היכן נרמז בפרשתנו המנהג שנהגו מקצת, שאשה אחרי לדתה לא תלך לבית הכנסת עד חודש ימים?
על מה צריך אדם להתפלל לקראת לידת אשתו?
מי הוא זה שהמתינו עם קבלת שבת כדי שלא תחולל שבת עם לידתו?
מה מראים השרטוטים המנומרים בעור הנחש?
תשובה לחידה א. איתא בגמ' (נדה ל"א:): 'א"ר אמי, בא זכר לעולם – בא ככרו בידו (דהיינו פרנסתו), ולכך נקרא 'זכר' מלשון – זה כר, ואילו נקבה אין עמה כלום, מלשון – נקיה באה, ועד שמתפללת ומבקשת מזונות – לא ניתן לה, כדכתיב (בראשית ל) 'נקבה שכרך עלי ואתנה', ופירש"י: כשתנקוב ותפרש שכרך – אתנה. ובפסיקתא כתב שנקבה מלשון 'נקיה באה' שנקיה מהמצוות, שפטורה ממ"ע שהזמן גרמא.
תשובה לחידה ב. כתב ה'חינוך': שורש המצווה שאסור לטמא לאכול קדשים, כדי לקבוע בנפשותינו יראת המקדש וקדשיו ואין ראוי שיאכלום אלא רק הטהורים, כי הטהרה היא מעלה וכבוד באדם.
תשובה לחידה ג. כתב ב'פענח רזא' בפרשתנו עה"פ 'ואל המקדש לא תבא' – דהיינו ביה"כ, ולכן ממתינים חודש ימים או יותר מללכת לביה"כ. והמשנ"ב (סי' פ"ח סק"ה בשם רבינו ירוחם) כתב: 'יש טועים לומר שנשים שילדו לא יכנסו לביה"כ עד שיעברו ארבעים יום מלידת הזכר ושמונים יום מלידת הנקבה, ומנהג טעות הוא, ויש למחות בידם.
תשובה לחידה ד. כתב בספר חסידים (סי' תשצ"ג): 'מי שאשתו מעוברת והגיע חודש התשיעי, יתפלל שלא תלד אשתו בשבת, שלא יחללו שבת, וכן על בתו וכלתו'. וב'כף החיים' (לרבי חיים פלאג'י זצ"ל סי' כ"ז אות כ"ה) כתב: אין נראה לנכון להתפלל שלא תלד בשבת, דאם גזירת הבורא שתלד בשבת כי כן ימלאו ימיה ללדת, אפשר שאם תמהר או תאחר ללדת תבוא לידי סכנה ח"ו, ולמה לנו להתערב בהנהגתו ית' (אוצר פלאות התורה).
תשובה לחידה ה. ה'חתם סופר' נולד בז' תשרי תקכ"ג, סמוך לכניסת השבת, והמתינו בביהכ"נ מלקבל שבת עד שנולד, כדי שלא תחולל שבת בלידתו, וכתב ב'חוט המשולש' (עמ' י"ב): 'ויהי בעת כרעה אמו ללדת', והיא שלחה אל המרא דאתרא רבי אביש חסיד (מפראנקפורט דמיין) זצ"ל, ונפשה בשאלתה ועמה בבקשתה כי יצווה שימתינו בביהכ"נ בקבלת שבת עד לדתה, לבל יחולל שבת קודש בלדתה, והאב"ד שעה לבקשתה, באמרו ברוח הקודש דיש להמתין, כי הבן הילוד לאשה זו, יאיר עיני חכמים בתורתו, ויושיע את ישראל בתפלתו ויקראו שמו משה' (אוצר פלאות התורה).
תשובה לחידה ו. במדרש (תנחומא פר' מצורע סי' ב) איתא דבר פלא, השרטוטים המנומרים בעור הנחש 'צרעת' הם, ונענש הנחש בצרעת כדין המספר לשה"ר, כי הנחש דיבר לשה"ר על הקב"ה שאמר 'כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' (בראשית ג, ה). והנה יש לעיין מדוע לעור הנחש יש חן בעיני בני אדם, שעושים מהם בגדים וכלים נאים, ונמכרים ביוקר גדול. בעת שראוי שיהיה משוקץ ומתועב בעיני אדם, דהוא נגע צרעת שנפשו של אדם קצה ממנו. וי"ל דהנה, הקשה 'רבינו בחיי' (פר' שמיני י"א ל, ד"ה והחומט) למה הנחש אינו נמנה בכלל השמונה שרצים המטמאים במגע, דראוי היה שיהיה הוא טמא ומטמא, שהרי הוא שורש הטומאה והזוהמא שהוא הנחש הקדמוני. וכתב דהתורה לא רצתה לטמא הנחש במגע, שא"כ היה האדם לפעמים נמנע מלהרגו בכדי שלא ייטמא על ידו, והתורה רצתה שאדם יהרוג הנחש כדי שתתקיים בו הקללה 'והוא ישופך ראש', ולפי דברים אלו מובן הפלא שעורות הנחש מצאו חן בעיני בני אדם, דרצון ה' שבני אדם יהרגוהו לכן המשיך הקב"ה על עורו חן כדי שיחפצו בני אדם להורגו ולעשות מעורו בגדים וכלים נאים (אוצר פלאות התורה).
(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)