לאפוקי חצי רימון וחצי אגוז
בחודש אדר־א׳ תשס״ה התפרסם שפורקי־עול באמריקה החליטו לשנות את צורת המציצה בפה בברית המילה, מציצה המקובלת מדורי דורות. מרן הגרי״ש אלישיב יצא אז במכתב חריף נגדם, ובתוך הדברים שמעתי -מספר הגר"י זילברשטיין שליט"א- שסיפר סיפור מופלא על רבי יצחק אלחנן. סיפור זה היה בפיו של בעל ה׳דבר אברהם׳, שסיפר שהגאון רבי יצחק אלחנן הוזמן פעם לסדר חופה וקידושין, והיה היום ההוא גשום מאוד, ומטרות־עוז ירדו ללא הפסקה. פנו המחותנים אל הגאון וביקשו ממנו לסדר את החופה בתוך בית המדרש, ולא תחת כיפת השמים, כדי שבגדיהם החדשים והיקרים לא יירטבו. הגאון סירב להיענות לבקשה, ולמרות תחנוניהם והפצרותיהם של בני המשפחה, וגם של החתן והכלה, התעקש לעשות את החופה דווקא תחת כיפת השמים, והסביר את פשר עקשנותו:
על הפסוק ׳אל גינת אגוז ירדתי׳, נאמר במדרש (פסיקתא רבתי, פרשה י״א) שהמצוות דומות לאגוז, בכמה אנפין, ואחד מהם הוא ש׳כל הפירות יכול אדם ליטול מהם מתוך השק ואין חבריהם מרגישים, בין תמרים בין תותים בין תאנים; אבל האגוז כיון שאתה נותן ידיך ונוטל מהם מעט, כולם מתרעמים ומרגישים. כך הם ישראל, איש אחד חוטא וכולם מרגישים׳.
ואנחנו, אמר רבי יצחק אלחנן, יכולים לקחת את המדרש הזה גם לענייננו, ולומר שכמו שהאגוזים מכל הגדלים והסוגים כאשר הם מונחים יחדיו בערימה אחת, והינך נוטל אגוז אחד, ולא משנה באיזה גודל, גם אם יהיה זה האגוז הקטן ביותר, כל הערימה עלולה להתמוטט, כמו שאומר המדרש, כך יש מהמצוות שהן דאורייתא, ויש דרבנן, ויש מנהגים, אבל ברגע שאתה מוציא מנהג אחד החוצה, כל הערימה מתפרקת. ולכן חובה גדולה מוטלת עלינו לשמור ולשמר גם את המנהג הקטן ביותר.
(שמחה בבית עמ' קצב)