בעל מום
פעם התאונן בעל ייסורים גדול לפני הרה"ק רבי שלמה מזוועהיל זי"ע, על הצרות הרבות הפוקדות אותו חדשים לבקרים. הקשיב רבי שלומ'קה בצער לדבריו, וכדי לחזק את רוחו הזכיר לו את לשון המשנה (ברכות נד.), "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". אולם ידוע שאין אדם נתפס בשעת צערו, לפיכך השיב האיש ושאל, שמשמע מדבריהם אלו שרק המתייסר בייסורים חל עליו החיוב לברך ולהודות על הרעה, אבל בסתמא אינו צריך להודות. ואינו מובן וכי חלקו הרע גורם לו להודות.
נענה הרה"ק מזוועהיל והסביר לו בדרך משל, לעני העומד בקרן זווית ברחוב העיר ומקבץ נדבות מהעוברים ושבים, והנה אם יגש אליו מאן דהוא ויבקש ממנו שיתן לו עודף חמישים שקל, יבין העני שברצון אותו אדם לתת לו סכום גדול ביותר של מאה שקל. אך ברצונו לבקש עודף חמישים בחזרה. וכן אם יבקש ממנו עודף מאה שקל מבין העני שאותו אדם רוצה לתת לו שטר של מאתיים שקל. וכן הלאה. וזה גם ענין הייסורים כי הקב"ה ברא את עולמו כדי להיטיב לכל הנבראים, אולם לפעמים כדי להשפיע להם רב טוב צריך הוא להיפרע מהם ולייסרם מחמת סיבות שונות. נמצא שהרעה היא סימן לטוב שהוא עתיד לקבל. וכמה שתגדל מכסת ייסוריו כך יקבל יותר מן הטובה.
אבל אלה שאין להם ייסורים אין להם מה לברך.
(גליון באר בשדה)