'בִזְכוּת זֶה יָחִישׁ ד' אֶת גְּאֻלָּתֵנוּ וְיִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ עַל הַגּוֹיִים'
מתכוננים לחג האמונה
הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
"רַבֵּינוּ הַ'תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן' אָמַר בְּסוֹף הַדְּרָשָׁה לָמָּה אָנוּ מַחְמִירִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בְּהִלְכוֹת פֶּסַח יוֹתֵר מִשְּׁאָר אִסּוּרִים? וְיֵשׁ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁרָאִינוּ שהקב"ה מַחְמִיר וְכָתַב בּוֹ בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, וּמַאי נָפְקָא מִנֵּיהּ להקב"ה אִם אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ אוֹ מַצָּה? אֶלָּא כְּמֶלֶךְ שֶׁצִּוָּה לַעֲבָדָיו לַעֲשׂוֹת דָּבָר, וְכֵיוָן שֶׁרָאִינוּ שֶׁהַמֶּלֶךְ מַחְמִיר, אָנוּ עֲבָדָיו נָמֵי מַחְמְרִינַן בָּזֶה הַמִּצְוָה" (לקט יושר ח"א או"ח עמוד פ).
מדברי ה'תרומת הדשן' שקראנו זה עתה, למדנו על הרוממות העצומה מהזהירות בכל 'משהו חמץ', כי כן ציווה מלכנו אלוקינו יתברך. זהו תפקידנו עלי אדמות, בכל גיל ובכל תקופה, לעשות רצון השי"ת. עבד עושה את רצון אדונו לא רק בליל חג הפסח, כשכולם יושבים ליד שולחן הסדר, אלא גם ביום שגרתי של 'זמן הביניים' שבין ראש חודש ניסן לפסח, וגם בשבוע לאחר הפסח.
אנו נוהגים ללבוש 'קיטל' בליל הסדר, כמו ביום הכיפורים. הטעם שמובא לכך בספרים הוא כדי שלא תזוח דעתו של אדם עליו בגלל ההרחבה בגשמיות ולכן באים להזכיר לו את יום המיתה. אבל בספרים הקדושים מובא רעיון נוסף, בו אפשר להסתכל על לבישת הקיטל גם בצורה אחרת: כשעומדים בליל התקדש החג, ובפרט אם לומדים ומבינים את גודל שגב קדושת העת שבה נפתחים לפניך שערי מרום בלי שתהיה שום אחיזה ושליטה לשטן – הרי זה כמו יום כיפור ממש! בתפילת נעילה, מעבר לפירוש הפשוט שאנו מבקשים להספיק להיחתם לחיים לפני שיינעלו שערי שמים, הרי זהו הזמן שהקב"ה 'נועל' את עצמו עם בני ישראל בלבד. זה זמן מיוחד שלנו עם אבינו שבשמים. כך גם בליל התקדש החג, אנו מסתופפים בצל הקב"ה, כשכולנו מכירים את דברי הזוה"ק, שהקב"ה וכל פמליה של מעלה מקשיבים בחדווה גלויה, לסיפורי יציאת מצרים, מתוך ההלל וההודאה שלנו להקב"ה.
מובא בזוהר הקדוש (בפרשת פנחס), שהמצה מצילה אותנו מהמזיקים ולא מניחה להם להיכנס לבית בו אוכלים מצה. המצה, לדברי הזוהר הקדוש, עושה מריבה עם המזיקים, כפי הרמוז במילים "מצה ומריבה", ש"מצה" היא מלשון "מריבה". אחד המנהגים המורים על הבטחון והאמונה, הוא פתיחת דלת הבית בעת אמירת "שפוך חמתך", וכך הביא הרמ"א (סי' ת"פ) בשם מהר"י ברונא: "לִפְתֹּחַ הַפֶּתַח כְּדֵי לִזְכֹּר שֶׁהוּא לֵיל שִׁמּוּרִים, וּבִזְכוּת אֱמוּנָה זוֹ יָבוֹא מָשִׁיחַ, וְיִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ עַל הַמְּכַחֲשִׁים בְּךָ"… בעל ה'מטה משה' מטעים טעם נוסף: "לְהַרְאוֹת אֱמוּנָתֵנוּ בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, כְּאִלּוּ אָנוּ מְצַפִּים וּמְקַוִּים לְבִיאָתוֹ אַף כִּי יִתְמַהְמֵהַּ, וּבִזְכוּת זֶה יָחִישׁ ד' אֶת גְּאֻלָּתֵנוּ וְיִשְׁפֹּךְ חֲמָתוֹ עַל הַגּוֹיִים".
הנצי"ב ב'העמק דבר', מסביר: "ליל פסח, אז היא השעה המוכשרת להיות נגאל מכל צרות, באשר אז היתה גאולה ראשונה, על כן הוא שעת הכושר לעולם, כי זה היום עשה ד' להיות גורם לזה". והרדב"ז (בטעמי המצוות), מלמדנו סודם של דברים, מדוע נקרא ליל פסח בשם ליל שימורים, "כי בהתבער החמץ מהבית למטה, הרומז ליצר הרע, נתבערו כל הכוחות החיצוניים מהבית העליון, ואין להם כח להשטין עלינו". זהו ליל הסדר, לילה רצוף אמונה בהקב"ה, לילה בו אנו שמורים מכל המזיקים שמסביבנו, וכולנו מצפים בו בערגה לביאת משיח צדקנו.
איך מתכוננים אליו?
גם כשצריך 'להפריד בין פרשה לפרשה' ולהעניק מנוחה לגוף ולנפש, צריך לתכנן לעצמנו סדר יום מסודר ותועלתי. אם צריך שעות שתכליתם מנוחה, הרי שגם את השעות הללו צריך לתכנן.
"שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן… גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן – יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, קָטָן שֶׁבְּכֻלָּן – רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים, קַלִּים וַחֲמוּרִים וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת, שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְשִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים, מִשְּׁלוֹת כּוֹבְסִין, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, דָּבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן. דָּבָר גָּדוֹל – מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, דָּבָר קָטָן – הֲוָיוֹת דְּאַבַּיֵּי וְרָבָא" (סוכה כח, א).
רבינו רבי ברוך בער, ראש מתיבתא רבתא דקמניץ, תמה תמיהה רבתית: כיצד יתכן שהויות אביי ורבא הם 'דבר קטן'??
והסביר במשל: מעשה ביהודי שטייל על שפת הנהר, כשלפתע ראה יהודי אלמוני מפרפר, צועק לעזרה, טובע. מיד קפץ היהודי למים, עם בגדיו ונעליו, והציל את הטובע. למחרת הגיע אל אותו אדם יהודי אלמוני וביקש ממנו הלוואה של מאתיים שקלים, כשהוא מספר לו על קשייו וצרותיו. מיועדינו לא הניד עפעף, שלף את ארנקו והעניק מאתיים שקל, הלוואה לאלמוני, זה שלא הכיר עד לרגע זה, כדי לגמול עימו חסד.
בפשטות, הצלת יהודי מנהר גועש הוא 'דבר גדול', בעוד שנתינת הלוואה לאלמוני היא 'דבר קטן'. אך לא, הסביר רבי ברוך בער זצוק"ל: להציל אדם מטביעה הוא 'דבר קטן', משום שזה מחוייב המציאות. אין כאן נקודת בחירה, זה דבר טבעי ומובן מאליו, שאם אתה יודע לשחות ומישהו טובע בנהר- מיד תקפוץ ותנסה להצילו. אך להעניק הלוואה למישהו עלום, לא מוכר, הוא 'דבר גדול'. כאן ישנם תירוצים רבים וניתן בקלות להתחמק. אם בכל זאת סייעת לו, זהו 'דבר גדול'.
הויות אביי ורבא, הסביר הגרב"ד זי"ע, הוא 'דבר קטן', לא משום פחיתות מעלתם, אלא דווקא בגלל שברור לכולנו שאי אפשר לחיות מבלי לעסוק בהם יומם ולילה. הויות אביי ורבא הם תמצית חיינו ורביעית הדם שלנו. אם אנו עוסקים בהם, הרי זה 'דבר קטן', פשוט וברור, שהרי הם חיינו ואורך ימינו.
ישנם דברים שורשיים, בסיסים, שפשוט וברור לכולנו שלא נוכל בלעדיהם. הקפדה על זמן קריאת שמע וזמן תפילה, שעל איחורם נאמר בגמרא 'מעוות שאינו יכול לתקון'. לא נוכל לחיות ללא לימוד התורה, ללא הויות אביי ורבא. לא נוכל לחיות ללא קיום המצוות כולן, דיקדוק ההלכה, תורה ותפילה.
אך רבינו החפץ חיים זי"ע מלמדנו, בספרו אהבת חסד, שגם לא נוכל לחיות יום אחד ללא חסד "מָצָאתִי בְּשַׁעַר הַקְּדֻשָּׁה לְמוֹרֵינוּ רַבִּי חַיִּים וִיטַּל, שֶׁכָּתַב שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהִתְאוֹנֵן בְּכָל יוֹם בְּיוֹמוֹ: אוֹי לִי שֶׁהָלַךְ הַיּוֹם בְּלִי תּוֹרָה וּבְלִי גְּמִילוּת חֲסָדִים!".
לא רק אי אפשר לבזבז יום אחד מחיינו ללא תורה. גם לא ניתן לבזבז יום אחד ללא גמילות חסדים!
ועם מי עלינו מוטל לעשות חסד בימים אלו? קודם כל, עם בני משפחתינו, העמלים בכל כוחן ומרצן על ביעור החמץ והחשש מכל 'משהו חמץ'. הנשים טרופות נשימה, לחוצות ומלאות תוכניות לנקיון וסידור כל הבית. כאן דרושה עזרה גדולה, השתתפות במטלות הבית וגם השתתפות נפשית עם הקשיים והלחצים, אורך רוח, הושטת יד ונתינת הלב.
&&&
הגמרא (פסחים מב, א) מספרת שרב מתנה דרש בפני התושבים בפפוניא ואמר להם שצריך לאפות מצות עם "מים שלנו". בבוקר השכם הגיעו כל תושבי פפוניא לביתו של רב מתנה, ובידיהם קנקנים וכוסות, כדי לקבל ממנו "מים שלנו", כאשר הם טעו והבינו ש"מים שלנו" הכוונה למים הפרטיים של הרב… ותמה ה"אבני נזר": מדוע פירסמו חז"ל מעשה זה? וכי רצו לבזות את בני אותה העיר ולגלות את קלונם ברבים?
מסביר ה"אבני נזר" שחז"ל רצו להראות לנו דוגמה מוחשית לאמונת חכמים פשוטה של יהודים. אותם בני פפוניא לא התקוממו והקשו מדוע המים של הרב טובים יותר מהמים שלהם, ומה יש במים של הרב יותר מהמים שלהם. הם קמו והגיעו אל הרב, מבלי לשאול ולהרהר אחר דבריו!
זהו הלימוד. לדבוק ביתר עוז וביתר שאת בהקב"ה ובחכמי ישראל, גדולי ומאורי הדור, מבלי להרהר, מבלי לשאול. זהו עיקרו של פסח, תוקפו של הנס שהגיע בזכות האמונה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
אנו מביטים בחשש גובר והולך בכל סדרת האירועים, הלא מובנת לעיני בשר, החל משנתיים של מגפת קורונה מסתורית, המלחמה המחרידה שהחלה באמצע יום שמחתנו עם התורה הקדושה, יותר ממאה יהודים חטופים נמצאים בשבי ישמעאל והעם היושב בציון נמצא בצר ובמצוק, בשעה שהבג"צ הכריז על כריתת הענף עליהם הם, כולנו, יושבים, התמיכה בעמלי התורה. כולנו מרגישים שאנו נמצאים בימים טרופים, בהם מתקיימים דברי התנא על 'עקבתא דמשיחא' אחד לאחד. איננו יודעים עד מה, אך אנו מאמינים בני מאמינים, באמונה פשוטה ותמימה, שהקב"ה עשה עושה ויעשה לכל המעשים, ושהכל לטובתנו, בכל רגע, עד ביאת משיח צדקנו בקרוב.
(פורסם ביתד נאמן)