באתונות
בספר 'לכבוד שבת' מסופר על הרב עמרם בלוי הזקן שהיה נזהר כל חייו לא לנגוע בבהמה טמאה, אבל פעם אחת הוא טיפל בחמור במשך שבת שלמה ועד ליום ראשון בבוקר. זה היה בערב שבת בין השמשות הוא ראה איזה רוכל יהודי חוזר עם החמור מהכפרים בדרך לעיר העתיקה שבירושלים, והוא הבין שהוא כבר לא יספיק להגיע לפני כניסת שבת לשער העיר, אז הוא קרא לו והזהיר אותו שהוא לא ימשיך לחַמֵר אחרי הבהמה שלו כי עוד מעט שבת נכנסת. שאל אותו הרוכל מה אני אעשה, הבית שלי הוא ברובע היהודי בעיר העתיקה, מה אני אעשה עם החמור? ענה לו הרב בלוי את החמור תשאיר אצלי עד יום ראשון, חייך הרוכל ושאל: האם יש לרב מקום לחמור? האם רב יודע לטפל בחמורים? ענה לו הרב בלוי בחמורים אני לא יודע לטפל, אבל כרב בישראל אני יודע היטב לטפל ביהודים, ואני אומר לך שזה חילול שבת, ואתה עונה לי דברים בטלים?
וכך תוך כדי דיבור הוא לקח את הרתמה והוליך את החמור לחצרו, ומיהר לקחת מהשכנים שעורים ועוד מאכלי בהמה להכין צידה לאורח המוזר. סיפרו שבאותו ליל שבת הוא ישב עד שעה מאוחרת, למד ושינן את הסימנים ש"ח ושכ"ד בשו"ע או"ח כדי לא להיכשל באיזה עבירה של שבת בטיפול בחמור. בבוקר הוא השכים לוותיקין כדרכו, הקדים לתת אוכל לחמור לפני שטעם בעצמו מן החמין, כדי לקיים מה שכתוב בתורה ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת. קודם לבהמתך ורק אח"כ ואכלת ושבעת. אחרי שהוא שתה, הוא הלך והשקהו כדי לקיים 'והשקית את העדה ואת בעירם', קודם את העדה ורק אח"כ את בעירם. וככה כל השבת היה טרוד במילי דאורייתא שנוגעים למאכל ומשקה של החמור, גם כי התורה חסה על ממונם של ישראל, גם בגלל צער בעלי חיים מהתורה, וגם שמירת פיקדון של חבירו, וגם משום שביתת בהמה ואיסורי שבת התלויים בזה.
ביום ראשון כשהרוכל חזר לקח את הבהמה, הוא התחיל לבחון את הרוכל אם הוא יודע הלכות שבת, כיצד לטפל בחמור. הרוכל הפתיע אותו והוא השיב לו על כל השאלות תשובות נכונות על פי הדין כמו שלימדו אותו. הרב שמח שמחה גדולה ואמר אשריך עיר הקודש אפילו חַמַרים שבך יודעי תורה הם, וקרא על רוכל זה את הפסוק (שופטים ה י) 'רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין', למה רוכבי אתונות הם צחורות, משום שהם יושבי על מדין.
(ומתוק האור – שבת ח"ב עמ' 134)