השבוע למדנו בעמוד היומי (שבת מא ע"א) 'רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל. דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו'.
בטעם איסור זה ביאר בחידושי הפלאה (כתובות קי, ב) שהוא משום שבבל היתה המקום המרכזי של לימוד התורה באותם ימים, ושרתה בה השכינה, ומטעם זה אסור היה לעזוב את בבל ולעבור לארץ אחרת, ולא רק לשאר ארצות, אלא אף לארץ ישראל היו אסורים לעלות. לפי זה, האיסור אינו נוהג אלא למי שנמצא בבבל, ולא למי שנמצא בשאר ארצות, שהוא רשאי לעלות לארץ ישראל. כמו כן, איסור זה אינו שייך היום, כיון שבבל כבר אינה מקומם של לומדי התורה.
באופן אחר ביאר את הדברים כ"ק מרן רבינו האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, בעל הדברי יציב, ומייסד מפעל הש"ס, באחד ממשאותיו שנדפסו בספר שפע חיים – רעוא דרעוין (שמיני, מאמר טז), שהאיסור לעלות מבבל לארץ ישראל נובע דווקא מחמת קדושת ארץ ישראל, ובדבריו הוא מרחיב בבירור השורש שממנו נובעת הנהגה זו, ועומד על ההשלכות המעשיות שלה, כפי שהיה בכלל ישראל לאורך השנים.
ראשית, הוא מדגיש שבארץ ישראל קל יותר לחיות בקדושה ובטהרה, כי היא מקום המסוגל לחכמה, ועי"ז יכול האדם לטהר ולקדש את עצמו לעסוק בתורה בדרגה גבוהה. אכן לעומת זה, הוא מזכיר את הכלל הידוע, "זה לעומת זה עשה אלוקים", ובכל מקום שבו יש תוספת קדושה, יש גם תוספת התגברות של כוחות הטומאה, אשר מנסים את כוחם לשלוט ולהאחז דווקא במקומות הגבוהים והמסוגלים יותר.
ועל כן, מי שגר בארץ ישראל ובוחר ברע ח"ו, נופל ומתדרדר במהירות רבה יותר מהדר בחו"ל, ועלול לעבור על העבירות החמורות ביותר, כי גם כוחות הטומאה שולטים בא"י יותר. ואף התביעה על החוטא במקום גבוה כזה חמורה יותר, וממילא גם זה סיבה לכך שהוא ישתקע יותר בעבירות ובחטאים.
וביאר מרן האדמו"ר מצאנז זצ"ל, שמטעם זה אמרו בגמרא שלדעת רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, כי אין נכון לו לאדם להעמיד את עצמו בנסיונות שייתכן שלא יוכל לעמוד בהם, ועל כן, אף שיש בה צדדים העשויים להועיל למדרגתו הרוחנית, מ"מ יש בזה גם סכנות, ולכן סובר רב יהודה ששב ואל תעשה עדיף.
לפי דבריו, נוכל להבין דבר שעמדו עליו האחרונים, אנו מוצאים בגמרא במקום אחר (ברכות מג, א) ששאלו מה מברכים על שמן אפרסמון, וכשהשיבו שרב יהודה אמר שמברכים עליו "בורא שמן ארצנו", דחו בגמרא שאין ללמוד מכך לדידן, כי רק רב יהודה אמר כן, משום שארץ ישראל חביבה עליו ביותר, ולכן היתה דעתו שיש להזכיר בברכת שמן אפרסמון את ארץ ישראל, אבל עדיין יש לברר מה ברכת שמן אפרסמון לדעת שאר החכמים. מבואר אם כן, שדווקא רב יהודה הצטיין במיוחד בין החכמים באהבה יתרה לארץ ישראל, ויש להתבונן כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם מאמרו של רב יהודה המובא בסוגייתנו, שאסור לעלות מבבל לארץ ישראל.
לפי דברי האדמו"ר מצאנז זצ"ל, יש לבאר שאדרבה, היא הנותנת, בגלל החביבות היתרה של ארץ ישראל בעיני רב יהודה, וההבנה הרבה שלו בגודל שגב קדושת הארץ ומעלתה, הוא החמיר יותר באיסור לעלות לארץ ישראל, כי הכיר יותר בכך שמהנכנס למקום זה יש דרישות גבוהות יותר, והוא נמצא מטעם זה בנסיון גדול יותר, ואין ראוי לאדם להכניס עצמו לניסיון זה.
מוסיף בעל ה"דברי יציב" זיע"א, ומבאר שמטעם זה רוב רובם של תלמידי הבעש"ט זצ"ל לא עלו לארץ ישראל, אף שהשתוקקו לכך בכל לבבם ובכל נפשם. ומציין שגם אביו זצ"ל, וזקניו הרה"ק בעל הדברי חיים מצאנז והרה"ק מגארליץ זי"ע, אף שהשתוקקו מאוד לעלות לא"י, לא עשו כן, וביאר שהוא משום גודל ענוותנותם, שהיו יראים מקדושת הארץ.
והוסיף וביאר, שמטעם זה גם אותם הצדיקים מתלמידי הבעש"ט שעלו לארץ ישראל, כמו הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק בעל "פרי הארץ, והרה"ק רבי אברהם מקאליסק, העדיפו לגור בגליל ולא בירושלים. ואף שמרנא החתם סופר לא היה נוח לו בכך, וסבר שישיבה בירושלים יש בה מצוה רבה יותר מהישיבה בשאר ערי ישראל, ובהספדו על רעידת האדמה שהיתה בגליל אמר שנראה שאירע דבר זה משום שהיתה קפידא מצד העיר ירושלים על כך שלא הלכו לגור בה אלא בגליל, מ"מ טעמם של אותם תלמידי הבעש"ט שהלכו לגור בערים הרחוקות מירושלים, הוא משום שחששו מקדושתה, וסברו שאף אם עלו לארץ ישראל, מ"מ אינם ראויים לדור בפלטרין של מלך, ירושלים עיר הקודש, ולכן העדיפו לגור בגליל.
בעל ה"דברי יציב" הוסיף במאמרו שם, ואמר שכך היה המנהג מאז ומתמיד, שרק מי שקידש את אבריו וגידיו, או שכבר היה בא בימים ולא התיירא ממחשבות פסולות, והשתוקק להידבק בקדושה של מעלה, היה עולה לארץ ישראל לחון את עפרה ולישב בצל השכינה.
והוא תובע עוד משומעי לקחו, כי גם אלו הנוסעים לארץ ישראל לזמן קצר, לצורך מסחרם או למנוחה וכדומה, עליהם לעשות הכנה גדולה לפני נסיעתם לארץ ישראל, בלימוד גמרא עם תוס', ואמירת תהילים ותעניות, כדי שיהיו ראויים לשהות בה בצילא דמהימנותא.
עוד מוסיף ומזכיר כ"ק האדמו"ר מצאנז, שהרבה צדיקים שהיו מנהיגי עדה בחו"ל, כשהגיעו לארץ ישראל השליכו אדרתם מעליהם ולא אבו להיות עוד מנהיגי קהילות בארץ הקדושה.
ונביא עוד ממה שביאר שם בזה את מנהג ישראל מקדמת דנא לומר במוצאי יום הכיפורים ובליל פסח בשעת הסדר לשנה הבאה בירושלים הבנויה, כי כל זמן שהאדם מלוכלך בעוונות ופשעים ולבו מלא שחץ ותועבה ל"ע, אין עולה על דעתו לבקש לילך לירושלים שהוא מקום אשר קדושים וטהורים רעדו לילך שמה, אבל במוצאי יוה"כ אשר ביום הזה מלך מוחל וסולח לעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה ועיצומו של יום מכפר, אז השעה מוכשרת וראויה לבקש שהשנה הבאה הבעל"ט תהיה שנה קדושה, ויהא לנו היכולה להיות לשנה הבאה בירושלים.
וכן הוא בליל פסח, דאיתא בחסד לאברהם (מעין ב נהר נז) שבכל שנה ושנה ל' יום קודם הפסח עושה להם הקב"ה לישראל משוא פנים ברוב חסדיו, ומתחיל להוציא נפשותם מהיכלות הטומאה מעט מעט שיעור חלק אחד משלשים בכל לילה, באופן שבליל ביעור חמץ כל פושעי ישראל עומדים בפתח היכל החיצון מהחמישים וכו' עיי"ש, ואחרי שקידש אדם עצמו באכילה מצה ומרור ואמירת ההגדה ושאר מצוות הלילה אז יכולים לבקש שבמשך כל השנה לא נהיה במדרגה פחותה ממה שאנו עכשיו, ולומר בהשתוקקות לשנה הבאה בירושלים הבנויה, וידוע שהיו צדיקים שבאומרם זאת הגיעו למדרגה גבוהה ביותר.
נוסיף ונציין בענין זה, כי מרן האדמו"ר מצאנז זצוק"ל בעצמו, לאחר הצלתו מגיא ההריגה, נשאר במשך תקופה בארץ גרמניה להציל ולרומם את ניצולי השואה, ובתקופה זו בכל מכתב שהיה כותב ליהודי שארית הפליטה, היה מסיים "ונזכה להתראות במהרה בתוככי ציון וירושלים", וכפי שהעיד על עצמו, עז היה רצונו לעלות לא"י ולדור בה, אפילו אם יצטרך ללון במדברות ולהתקיים ממאכל עשבי השדה, ואף כשהיה במחנות ההשמדה קיבל על עצמו שאם יזכה לצאת משם חי, ישים את פעמיו לארץ הקודש. אלא שלבסוף נסע מגרמניה לארה"ב, והתבטא אז "נוסע אני לארץ ישראל, דרך אמריקה". ולמעשה, הוא התיישב בארה"ב ודר בה במשך כמה שנים, וכשהיה שם, פעל משם רבות למען הישוב החרדי בארץ הקודש.
לאחר כמה שנים בשנת תשט"ו, עלה לחון את עפר ארץ ישראל, ושהה בה למשך תקופה, ואז בחן את האפשרויות לכונן בה את קהילת צאנז בארץ הקודש, אך למרות שהיו לפניו כמה הצעות, וביניהם גם הצעה להקים את מרכז החסידות בעיר ירושלים, לא עשה כן, אלא בחר להתיישב בריחוק מקום מעיה"ק ירושלים, ולהקים לתפארה את ק"ק צאנז בעיר נתניה, למרות שהוצרך לטרוח על כך טירחה מרובה כדי לבנותה במקום שיהיה מובדל משאר העיר הכללית, ולא רצה לעלות לעיה"ק ירושלים שהיתה אז מלאה חכמים וסופרים. לאחר שנים שבהם שהה בארץ ישראל, הקים מרכז תורני בארה"ב, ושב לדור שם במשך שנים רבות, ורק לאחר מכן, בשנת תשמ"ז, שב לארץ ישראל וגר בנתניה במשך שבע שנותיו האחרונות.
ואמנם לא באנו בסוד קדושים, ומי יוכל לדעת את שיקוליו ומחשבותיו הקדושות. אך ייתכן שגם זה היה בין מחשבותיו, שחשש ונמנע מלגור בארץ ישראל הקדושה, ובגודל ענוותנותו בחן תמיד את עצמו האם ראוי הוא לדור בה, ואף כשעלה לארץ הקודש והתיישב בה, לגודל ענוותנותו בחר לגור בריחוק מקום מירושלים עיר הקודש.
זכר לדברים אלו, אנו מוצאים בצוואתו הקדושה שכתב בהיותו דר בארה"ב, בה הוא מזכיר את דבריו בתשובותיו (דברי יציב ח"ד יו"ד סי' רכד-רכו) כנגד מה שהורגלו בשנים האחרונות להעביר את הנפטרים מחו"ל לקוברם בארץ ישראל, כי לא כל אדם ראוי להיקבר בארץ ישראל, ואלו שאינם ראויים, אף אם מעלים את גופם וקוברים אותו בא"י, המלאכים מחזירים את גופם וקוברים אותו בחו"ל. ולאחר מכן הוא כותב לבני משפחתו שלא יעלו את ארונו לקוברו בא"י, וזה לשון קדשו שם "נמנע ממני לצוות להוליך אותי לארה"ק, כי חשתי לשיטת הירושלמי (כתובות פי"ב ה"ג דף ס"ז ע"א) שעל שלא זכו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי, והזוה"ק מחמיר מאוד, ולא ראיתי בצדיקים מאבוה"ק וגם לא מימים קדמונים מנעורי שנהגו כך. ואני מתיירא מכל דבר חדש, וח"ו להוליך אותי לא"י ואחר כך יחזירו אותי בחרפה ובבוז ח"ו, אמרתי טוב לי להיות ככל אחד מישראל", עד כאן לשונו הקדוש, המלמד על גודל זהירותו וחרדתו לקדושת הארץ, ועל ענוותנותו הרבה.
אך זכה מרן זיע"א לשוב בעצמו בחיי חיותו אל הארץ הקדושה משאת נפשו, ולדור בה בשנותיו האחרונות, ולרעות את עדתו קהילת הקודש צאנז בנתניה, ושם נתבקש לישיבה של מעלה, ונטמן גופו הטהור בבית החיים אשר בעיר נתניה, וכבוד גדול עשו לו במותו, ועוד היום רוחו הגדולה חופפת על קהילת צאנז המעטירה אשר ייסד בנתניה, קהילה המלאה חכמים וסופרים, הוגי תורה ועמליה, ועל כל תושבי העיר נתניה ויושבי ארץ ישראל, ומפעלותיו הקדושים והמרוממים בארץ ובחו"ל עושים פירות ופירי פירות מבורכים ומשובחים בכרם בית ישראל.