אלעזר גולדברג
בימים אלו, ימי ההכנה לקבלת התורה, קיימנו שיחה מיוחדת עם פעיל 'אחינו' הרב ישראל דחבש שליט"א וביקשנו לשמוע על כוחה של תורתינו הקדושה שקיבלנו מהר סיני וכיצד היא מכניסה שמחה ועונג רוחני ללב ומעוררת את לומדיה, גם אם מדובר בכאלה הרחוקים מאוד מעבודת השם, להתקרב לבורא יתברך ולשמירת מצוותיו. גם הפעם נענינו במאור פנים ושמענו מפיו דברים מחזקים כשהוא ממחיש זאת בדוגמאות מוחשיות מנסיונו רב השנים בקירוב בני הנוער החילוניים לדרך התורה והמצוות.
אתחיל כדרכי בסיפור מהחיים, פותח הרב דחבש בחיוך. אצלנו במדרשיה במודיעין מתקיימים שיעורי ערב מדי יום בהם משתתפים עשרות נערים שצמאים לשמוע דברי אלוקים חיים בלימוד הגמרא. מתוך קבוצת הלומדים ישנם כאלה שמתקדמים ומתחזקים ולהם אני מוסר שיעור נוסף לתוך השעות הקטנות של הלילה ובו אני מעמיק איתם יותר בהבנת הגמרא וגם לומדים יחד סוגיות יותר מורכבות, כאלה שלומדים בישיבות. נערים אלו נכנסים לאחר תקופה לישיבות, שם הם מתעלים במשך מספר שנים ואז עולים לישיבה גדולה למצויינים והופכים ברבות הימים לאברכים תלמידי חכמים.
היה אצלנו נער אחד כבן שש עשרה שראיתי עליו שהוא מסוגל ללמוד ולהבין טוב את הגמרא וביקשתי שישאר גם לשיעור ההמשך, אך הוא אמר לי שמרגיש שאינו מסוגל ללמוד במשך הרבה זמן. ניסיתי לשכנע ולהפציר אבל ללא הועיל. החלטתי לקחת אותו עם עוד כמה נערים לישיבה. נסענו יחד לישיבה בפתח תקוה ושם ישבנו ולמדנו יחד בשעות ה'סדר' בערב. עברו להם שלוש שעות של לימוד רצוף ואז אמרתי להם להסתכל בשעון. כולם היו בהלם מוחלט! הם לא שמו לב שעבר כל כך הרבה זמן, הם לא הבינו איך הזמן עבר בלי שהם ירגישו בכך… כמובן שמאותו יום הנער השתתף בכל שיעורי ההמשך וזכיתי לראות כיצד הוא צומח ומתחזק בכל יום של לימוד גמרא.
איך מתרחש נס שכזה, שנער שבא מבית חילוני ומבית ספר חילוני, מתחיל ללמוד עד ששוכח מעצמו ומהסובב אותו? ההסבר לכך הוא רוחני ובמשקפיים גשמיות קשה להבין אותו עד הסוף. כאשר נער יושב ולומד תורה והוא אינו לומד בשביל לצאת ידי חובה, או כי מכריחים אותו, הוא מקבל תחושה של שובע פנימי ש'ממגנט' אותו אל התורה. לאותו נער יש שפע של הנאות ומשחקים מחוץ לכותלי בית המדרש ובכל זאת הוא מרגיש ריקנות בלב וכאשר הוא לומד תורה, היא ממלאת את אותה ריקנות ומשביעה אותו ובכל יום מחדש הנפש שלו רעבה וצמאה לשוב ולעסוק בתורה ולכן אינו יכול לוותר על דבר כזה בעד שום הון שבעולם. אומרים שמי שלא לומד תורה לא יכול להבין את ההרגשה הזאת, אבל אני רואה זאת בעיניים שלי כל יום מחדש!
הם מרגישים שבלב שלהם יש חלל וזה גורם לעצבות ודיכאון
אנו יכולים לבחון את הריקנות בעולם החילוני דרך המוזיקה המקובלת אצלם. ברוב ככל השירים החילוניים יש טקסט שמדבר על דכאון ועצבות, מספרים בהם על החיים הקשים שעוברים עליהם ועל התקווה שנכזבת בכל פעם מחדש. זה אכן נכון, כי באמת למרות ההנאות הרבות של העולם הזה שנגישים להם כל הזמן, הם מרגישים שבלב שלהם יש חלל וזה גורם לעצבות ודיכאון. מאידך – התורה היא מרפא לנפש, כמאמר הכתוב: "תורת השם תמימה, משיבת נפש", מי שלומד מרגיש פתאום שכיף לו, כל הרגשת העצבות שלו נעלמת. מי יוכל לוותר על הרגשה כזאת? לכן הנערים שלומדים אצלנו במדרשיה כל כך נהנים ורוצים להמשיך ולהרבות בלימוד ומוכנים אפילו להסתכסך עם חבריהם וקרוביהם כדי שיוכלו להמשיך ללמוד תורה ולא לחזור לחיי החולין המדכאים.
על הפסוק "וגם הנפש לא תימלא" דרשו חז"ל שנשמת האדם מגיע ממקום גבוה ובלתי מוגבל ולכן גם אם יביאו לה את כל תענוגות העולם הזה, היא לא תתמלא ותחפש עוד ועוד, ומתי היא תתמלא? רק על ידי דברי תורה!
הפעם הראשונה שעם ישראל זכה לקבל את השמחה והעונג של התורה, היה בזמן יציאת מצרים וקריעת ים סוף. חז"ל מלמדים ש'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי', היה שם גילוי שכינה שגרם לכל בני ישראל להתחבר עם הבורא יתברך, מה שכמובן גרם להם לעונג רוחני גדול מאוד. לאחר מכן פסק מהם גילוי השכינה והעם בא לפני משה לשאול מתי יזכו שוב פעם לכזאת תחושת שובע רוחני, הוא אמר להם: כעת זו היתה 'טעימה' קטנה ממה שתזכו להרגיש בסוף החמישים יום, במעמד קבלת התורה מהר סיני. מיד התחילו בני ישראל לספור את הימים עד מתן תורה ושם אכן זכו לקבל את התורה שכל כולה גילוי שכינה ומאז ועד היום אנו זוכים לטעום מהאור הגדול שלה שממלאת את לומדיה בעונג ושמחה רוחניים.