ישראל גרין / מרוה לצמא
מרן הגאון רבי מאיר גריינימן שליט"א נמנה עם שרידי הדור הישן, דור דעה. מהיחידים ממש. בילדותו גדל בווילנא רבתי, שאז הייתה ירושלים דליטא, וכבר אז שהה רבות בצילו של דודו, אחי אימו, מרן החזון איש זצוק"ל. אביו של רבי מאיר, רבי שמואל גריינימן זצ"ל, נעדר במשך תקופות ארוכות מביתו בשל עניינים ציבוריים שונים שעסק בהם במדינות שונות, ומרן החזון איש קיבל את האחריות לדאוג לשלומם ולחינוכם של ילדי משפחת גריינימן.
מרן החזון איש היה כאב רוחני, ואף יותר מכך, לכל אחייניו, ובתוכם יבדלחט"א מרן רבי מאיר שליט"א. רבי מאיר גדל באוויר הפסגות של דודו הגדול, שהוא שקבע אף את השמות בברית המילה, ינק מאורחות חייו, סיגל לעצמו את הנהגותיו, ישן בחדרו ולמד עימו בחברותא. בבואת החזון איש היא שעומדת לנגד עיניו כל ימיו. הוא חי, נשם וספג את הנהגותיו שדודו, את דקדוקיו בהלכה, את כל דרכיו – ואלה היו לטבע שני אצלו.
אפילו את ספריו 'אמרי יושר' על הש"ס כתב בסגנון דומה לסגנון הכתיבה של החזון איש. את שמו של הספר קבע לא אחר מאשר דודו, החזון איש, שאף עבר על המחברות שכתב בן אחותו שליט"א, ואלה הפכו לספרים 'אמרי יושר'. רבי מאיר חיבר גם את הספר 'דינים והנהגות ממרן החזון איש', שתוכנו שמועות מתורת החזון איש. אחיין מפורסם אחר, ה"ה מרן שר התורה הגאון הגדול רבי חיים קניבסקי זצוק"ל, הביא כמה פעמים הנהגות ופסקי הלכה של דודו, מרן החזון איש, כפי ששמע מבן דודו יבדלחט"א, מרן רבי מאיר שליט"א.
זכה דור אחרון, ואף שחלפו שנים כה רבות מאז עלה ונתעלה עמוד התורה אל ישיבה של מעלה, הרי שתורת החזון איש מפכה כמעיינות בהיכלי הישיבות ובתי המדרשות. חלק גדול מכך נזקף לזכות בן אחותו, רבי מאיר שליט"א. בכל שבוע הוא מוסר כמה שיעורים לתלמידי ישיבות, ובהם מלמד כדרך לימודו של החזון איש, וגם דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים המחלים את פניו ומבקשים לדעת בירור כזה או אחר מפסקי החזון איש.
ביום היארצייט של החזון איש נוהג הגאון שליט"א למסור שיעור בתורת החזון איש, כמנהגו של החזון איש עצמו ביום היארצייט של הוריו זצ"ל, כי כאמור, החזון איש היה בעבורו אב, רב ומורה דרך.
במלאת שבעים שנה [לפני כחצי שנה] להסתלקותו של רועה אבן ישראל, מרן החזון איש, ביקשנו לחלות את פניו של בן אחותו, מרן רבי מאיר שליט"א, ולשמוע מעט מזעיר על אודות תורתו והנהגתו של הדוד הגדול, שהייתה לו השפעה מכרעת על דמותה של היהדות החרדית בארץ הקודש מאז עלו לכאן שרידי החרב ועד ימינו אנו.
"אני זוכר את הימים שבהם הופגזה ירושלים. מרן זצ"ל היה חלש מאוד, ועם כל זה תמיד היה יגע בתורה ועמל בה באופן נורא. מכל מקום, ראיתי שבימי המלחמה הוא הוסיף עמל על עמלו".
מה שייך אצל החזון איש להוסיף עוד יותר בעמל התורה?
"הוא הקדיש מהזמן המועט שהיה לו בין סדרי לימודיו כדי להוסיף ללמוד ולהתייגע. הוא עשה זאת בגלל המצב הקשה. נראה שלדעתו זו הייתה הדרך להגיע להצלה ולישועה ולמנוע אסונות. עמל התורה הרי מוסיף קדושה".
כבר אמרו משמו של מרן זצ"ל, שכאשר היו בחיים גדולי הצדיקים וראשי הישיבות שעמלו בתורה, לא הייתה אפשרות שתפרוץ השואה ולא הייתה אפשרות ששישה מיליון יהודים הי"ד יעברו מן העולם. רק כשהסתלקו ונחסר עמל התורה בעולם, התאפשרה רח"ל מלחמה זו. לכן גם עתה, כל אחד בהתמדתו ובעמלו בתורה, למעלה מהרגלו, יכול לסייע למנוע אסונות רבים ולהציל יהודים. וכבר אמרו חז"ל 'מה יעשה אדם וניצל מחבלו של משיח, יעסוק בתורה ובגמ"ח".
בתקופה כזו עוסקים הרבה באמונה מחד ובהשתדלות מאידך, בכל מיני פרטים, ויש גם כאלו שהפחד שולט בהם. מה הייתה דעת מרן זצ"ל על כך?
"החזון איש כבר כותב בקובץ אגרות (ח"ב איגרת קלב) : 'בכל פגע אני מורגל להחזיק את האמונה כי לא נעשה דבר בעולם במקרה, רק על פי השגחתו יתברך, והריני מתאמץ בתפילה להעביר את הגזרה, ולפיכך אני מתייחס בקרירות להשתדלות, כי על פי הרוב אין ההשתדלות ברורה'.
"הייתה תקופה שהתרבו בה אסונות של נפילת מטוסים, והיה חשש גדול מטיסות. מרן החזון איש אמר אז לאאמו"ר זצ"ל שאין צורך לחשוש ואפשר להמשיך לטוס כרגיל, כי לא מטוסים נופלים אלא אנשים, אלא שהמטוסים נופלים עם האנשים…
"באחת מנסיעותיו נדרש מרן זצ"ל לעבור את הגבול במקום סכנה. אף על פי כן, ציווה על העגלון להיכנס לגבול מהצד, ולא אירע להם מאומה. שאלו אותו איך הכניס עצמו למקום סכנה כזה, וענה שסבר שעם העירובין, כלומר עם עמל התורה שלו בענייני עירובין, יעברו בלי פגע. הוא הוסיף שהיה מותר לעשות זאת ולסמוך על האפשרות ששומרי הגבול יהיו סבורים שמדובר באחד מהם".
"מה שבעיקר אפשר ללמוד מהחזון איש" – אומר מרן רבי מאיר שליט"א – "הוא יגיעת התורה העצומה שלו".
כיצד נראתה יגיעת התורה של החזון איש: "יגיעה אין משמעותה ללמוד במרירות, אלא כפשוטו: להתייגע בלימוד. הוא התעמק בלימודו בריכוז על־אנושי שהיה כרוך במאמץ אדירים. אדם בעלמא לא היה יכול לעמוד בריכוז כזה. אדם כמוני – יכול להתעלף מעוצמת הריכוז הזה. אנחנו, אנשים מן השורה, מאמצים עשרה אחוזים מהמוח שלנו, אולי עשרים אחוזים, אולי גם שלושים, ואז מתעייפים מרוב המאמץ הכביר – אבל הוא היה עצום בזה. לא אשכח לעולם כיצד רבנו זצ"ל, מרוב ריכוזו, לא היה יכול לשבת על מקום אחד. הוא היה נעמד ומסתובב אנה ואנה בחדרו, כאשר הוא נותן את קולו בנעימה ועל פניו ניכר המאמץ הגדול של הריכוז. רבנו זצ"ל היה מחדד את מחשבותיו באמצעות קול רם ונעימה חזקה. הדבר סייע לו להתרכז בכל כוחו. "ולא היה עושה כך במשך דקות בודדות – אלא במשך שעות. ראיתי שהוא שרוי במאמץ כבירים ומשמיע קולות וברקים. הוא היה מתרכז ומתעמק באימה, ביראה, ברתת ובזיע. כולו היה אחוז שרעפים בעומק הסוגיה בכל רמ"ח ושס"ה. הייתי עומד מן הצד ורואה את התורה בטהרתה!
ושוב: הכול היה בנעימות, במתיקות. אחרי כמה שעות כאלה, של ריכוז על־אנושי בעומק נפלא, היה נופל על המיטה כמעט באפיסת כוחות, ואז היה לוקח את קולמוסו ומעלה על הכתב את החידושים ואת הדינים שנבעו במוחו באותן שעות.
"לפעמים הוא התרכז כמה שעות רק בשביל לכתוב סעיף קטן אחד בחזון איש. כולו היה אחוז מאמץ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – תוך כדי דבקות עצומה בתורה ובנותנה, הקב"ה יתברך שמו – מה שרוקן את כוחותיו הפיזיים.
הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל סיפר שבשנים הקודמות, כשעוד היה מרן זצ"ל בחו"ל, היה ממשיך בעוצמת עיונו ובעמלו הרב גם לאחר שנפל על המיטה, עד שלפעמים כאשר כותב בחיבורו שאין ספר פלוני תחת ידו, אין פירוש הדבר שהספר לא היה מצוי בביתו, אלא שפשוט לא היה בכוחותיו לקום וליטול את הספר.
נכתב בכוחות על אנושיים
"החזון איש בעצמו העיד על עוצמת הריכוז הזה. זה היה כאשר מצאתי אותו פעם מעיין באחד מספריו זמן ממושך. כשהבחין בי, אמר לי שהוא כבר מתאמץ כמה ימים להבין את מה שכתב בספרו, אך עדיין לא הצליח לרדת לעיקרי הדברים ולהבין למה כתב אז בשעתו את מה שכתב. מרן זצ"ל התבטא אז בהתבטאות מבהילה: 'זה נכתב שלא בכוחות אנושיים'.
בכך רצה להסביר לי שכעת כבר אינו יכול להגיע לחקר מה שהשיג בשעה ההיא. אז היה שקוע בעמל נורא על דברי התוספות באותה סוגיה וכתב את מה שכתב בכוחות לא לו, ולכן הייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת באותה שעה. זו הסיבה שלפי עדותו איננו מצליח להגיע לחקר העניין שכתב הוא עצמו!"
כדי שנבין במה מדובר, רבי מאיר שליט"א מצטט את לשון הזהב של החזון איש בספרו 'אמונה ובטחון' (פ"ג אות ט): "והלימוד בעיון בהלכה עד לרדת להלכה ברורה בכל הסעיפים המסתעפים, הוא לימוד של שנים רבות בשקידה נמרצה, כי הסתגלות העיון הזה הוא תכלית ידיעת התורה שהפליגו חז"ל שאי אפשר לקנותה בדרך עראי במיעוט השתדלות, ואמרו שהתורה נקנית במ"ח קנינים וכולם יציאה מגדרי הטבע והרגל האישיות להכנס בדרכי השלימות, עד שלא תפריעהו טבעו את רוב מסירותו ועוצם שקידתו, לא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו".
"כמו שאמרתי, החזון איש לא למד בריכוז עצום שכזה כל היום. הוא למד גם עם חברותות. אני זוכר שבלילה למד מסכת גיטין עם הגאון רבי יחזקאל ברטלר זצ"ל ועם מקורבו – רבי דוד פרנקל זצ"ל, אבל זה היה לימוד שעוד אפשר להשיג. מלבד זאת אנשים נכנסו אליו לשאול שאלות, והיה מורה דבר ה' זו הלכה.
היגיעה העצומה הזאת שלו – שנדמתה בעיניי למעמד הר סיני – נמשכה רק כמה שעות ביום, כי מעבר לזה היה נכנס ל'פיקוח נפש'. כמדומני שאין בכוחותיו של אדם בדורנו ללמוד כך. אנחנו כן יכולים ללמוד ממנו את יגיעת התורה, כל אחד לפום דרגא דיליה".
רבי מאיר שליט"א מספר שפעם אמר לו החזון איש שלמד 'עירובין', כלומר פרק ראשון או סוגיית המחיצות, ארבעה חודשים במסירות ממש. "כמו שאנחנו לומדים בכולל מתשע ועד אחת ברציפות, כך למד הוא, לא ארבע שעות אלא ארבעה חודשים! והחזון איש אמר לי: 'למדתי ארבעה חודשים ברציפות, אלא שבאמצע גם אכלתי וישנתי'.
"בגלל היותו חלוש מאוד, היה נוסע על פי הוראת רופאיו לרחוץ בים, אבל גם אז היה מנצל את הזמן שלאחר רחיצתו להגהת גיליונות ספריו שהגיעו מהדפוס. גם כאשר היה מטייל בסביבת מגוריו כדי לחזק את גופו, היה דבוק במחשבותיו ובתלמודו.
ביום מן הימים אף אמר לי שיוצא להליכה לבדו לטובת עיונו. פעם אחת ליוו אותו כשטייל כדרכו לצורך בריאותו ברחובות המכונים היום 'חזון איש' ו'נחמיה' בבני ברק. הוא החל את מסלול הליכתו ברחוב המכונה כיום 'חזון איש', נכנס ל'נחמיה', ומשם פנה לסמטה המכונה 'ישמח משה'. בעודו הולך בסמטה זו שאל את מלווהו, איש ירושלים הגר"י מייזליש זצ"ל, אם כבר נכנסו לרחוב נחמיה. הלה השתומם ואמר למרן שכבר יצאו מהרחוב הזה מזמן. החזיר לו מרן זצ"ל בתמיהה: 'לא ידעתי שתוספות קטן כזה אורך זמן רב כל כך…'. "אגב: פעם, בשעת הליכתו, אמר כי במקום שהולך כעת דיברו בני תורה בלימוד. הוא אמר כהאי לישנא: 'היכן שדיברו בלימוד, ניכר הדבר על המקום'"…
(מרוה לצמא פרשת וארא י"ט חשון תשפ"ד)