מאת הרב צבי גטקר
האחים הקדושים ר' זושא ור' אלימלך לפני שהיו מפורסמים, היו עורכים מסעות גלות, במסגרת מסעותיהם ונדודיהם ממקום למקום כשהיו מגיעים לעיירה פלונית מטבע הדברים הם היו מתארחים בבית אחד מדלי העיר אך מכניס אורחים, שאירח את צמד השנוררים בשמחה של מצוה.
לאחר שנתפרסמו והפכו לאדמורי"ם גדולים ואף החלו לנהוג גם בגינוני מלכות, עדיין כשהיו מגיעים לעיירות היו מבקשים לשוב ולהתארח דווקא באותו הבית הפשוט בו התארחו כל השנים.
באחת הפעמים ראש-הקהל המקומי כעס מאד על כך שהאדמורי"ם הגדולים באים להתארח בבית פשוט ולא באים להתארח אירוח – מלכותי אצלו או אצל אחר מנכבדי העיר כיאה וכיאות, וראש-הקהל אף שלח שליח שיאמר לאדמורי"ם שדעתו היא כי הם לא נוהגים כראוי כשמתארחים בבית כה פשוט.
בתגובה לטיעוניו, האחים האדמורי"ם שלחו את כרכרתם ההדורה לעמוד מחוץ לביתו של ראש-הקהל, והורו לעגלון כי הסוסים ישהו באורוותו של ראש הקהל, בעוד שהם עצמם נשארו ללון ולקבל את הקהל בבית הפשוט כמימים ימימה..
תגובה תמוהה זו, כבר הביאה את ראש הקהל בעצמו להגיע אל האדמורי"ם, בכבודו ובעצמו, ולאחר שסיים ראש-הקהל להשיח את תרעומתו, הסבירו האדמורי"ם את הנהגתם וכה אמרו:
אנחנו הרי היינו מגיעים לכאן כמעט מידי שנה. את אף אחד זה לא עניין באופן מיוחד, למעט את המארח שלנו… ומה יום מיומיים? אלא מאי, שהיום הפכנו למפורסמים יותר ויש לנו כרכרה מכובדת או אז הפכנו לאורחים מבוקשים… וא"כ הואיל ואת הכרכרה צדו עיניך מן הדין ששלחנו לך לארח את הכרכרה..
המסר הנוקב, נמשל בנבואתו הכמעט אחרונה של יחזקאל הנביא, אותה נקרא בס"ד בהפטרה.
אומר הנביא בשם ה': והכהנים הלווים בני צדוק, אשר שמרו משמרת מקדשי בתעות בני ישראל מעלי, המה יעמדו לפני לשרתני והיו מאוכלי שולחני.
וכך מבאר הח"ח: יבוא משיח צדקנו, ויכבוש את כל העולם, וכמובן כולם יציעו לו לערוך את שולחנו, במתנ"ס הגדול שבעירם.., אבל הוא יאמר, אני יש לי את המתנס שלי, 'ישמח משה במתנת' חלקו'.., אינני הולך למי שמתלהב כעת מהנצחונות, למי שמנסה להתחבר לעגלה המנצחת רק כעת, אני הולך לבתי המדרשות, לבתי הכנסיות, היכן שתמיד כיבדו אותי ואירחו אותי, לשכון בקרבם, אף כשזה לא היה הכי פופולארי שבעולם.
מי ששמר את משמרת הקודש, כשכולם תעו
מי ששמר את משמרת הקודש, כשכולם תעו, והלכו שבי אחרי ההצלחות המדומות של אלו שלא הכירו בהשי"ת, מי שהיום כשהשכינה נמצאת בהסתרה, שומר אמונים לה' ולתורתו, הוא זה שיישב בשולחן הטהור, והכהנים הלווים אשר שמרו את משמרתי, הם אלה שיעמדו אז לפני. הם ולא אחרים..
יש האומרים לעצמם, מי אני לעומת אבותי הקדושים, כמה מעשיהם היו מתוקנים, ואני, נופל וקם נופל וקם.
זה נכון. אבל עדיין יש מימד חשוב לזמן, ולמקום. ומי שנמצא בתקופה שרבים רצים אחרי ההבל, ומבלים את העולם, והוא שומר אמונים להשי"ת, בקיום המצוות בשמחה ובדקדוק, ובלימוד התורה בחשק ובקביעות, גם אם דרגתו נמוכה יותר מדורות קודמים, עמידתו כנגד המרובים, יש לה משמעות גדולה, וחשיבות רבה, ובבוא היום זכותו וחשיבותו תהיה עצומה ומשמעותית.
כשרוצים לחבר את בני הבית לעניין של תפילה חמה וקבועה, מחפשים סיפורים על מסירות נפש בדורות של פורענות, אך האמת היא כי לא רק בזמנים קשים, החכמה להישאר יהודי חם, גם בימים כתיקונם, חכמה גדולה היא להישאר יהודי חם.
בספר 'להשאר יהודי' על הגאון והצדיק רבי יצחק זילבר זצוק"ל, מתואר איך בהיותו מורה ברוסיה הסובייטית הצליח להתפלל 3 תפילות בכל יום, בלי להפסיד את זמנם.
הוא מתאר כי בבוקר טרם התחלת השיעור היה מתפלל שחרית, ובפעמים היחידות שבאמצע תפילת שחרית הגיע זמן השיעור היה עליו לחבל תחבולות כיצד לחמוק ולהתפלל על אף המלשינים הרבים ועיני התלמידים שהיו נשואות איליו.
אפיזודה מעניינת, מספר הרב זילבר
אפיזודה מעניינת, מספר הרב זילבר, יום אחד התחלתי את התפילה, ומיד לאחר קריאת שמע צלצל הצלצול המבשר על תחילת השיעור, סברתי לעצמי להתעכב כמה דקות ולהתחיל את תפילת שמונה עשרה, אך תיכף כשאמרתי את ברכת גאל ישראל, הכריז המנהל את שמי במערכת הכריזה וזירז אותי להיכנס כבר לכיתה.
בלית ברירה מיהרתי ונכנסתי לכיתה, בלי להוציא מילה מהפה, סימנתי לתלמידים על עמוד מסוים בספר הלימוד, סימנתי לאחד התלמידים שיתקרב אלי הסתובבתי לכיון הלוח, נתתי בידיו גיר כתיבה, וסימנתי בידי שירשום על הלוח..
וכך בעודי לכיון הלוח התחלתי את תפילת שמונה עשרה.
התלמידים ניסו בתחילה להבין מה כוונתי איזה תרגיל יש לפתור על הלוח, אך לא הצליחו להבין. אחדים מהם התקרבו אלי ושאלו אותי לכוונתי אך אני הייתי בעיצומה של התפילה ולא הגבתי מאומה, הם לא הבינו את פשרה של התנהגותי ושאלו 'למה אתה לא עונה לנו? וכי אתה כועס עלינו?', ואני המשכתי להתפלל בדביקות, כך עד שהסתיים השיעור.
התלמידים הרימו גבה ויצאו לשחק.
בתחילת השיעור שלאחריו הסברתי להם איזה תרגיל היה עליהם לפתור, ואמרתי להם, וכי אתם לא מבינים על מה אני אמור לכעוס עליכם? וכי אינכם זוכרים כי בשבוע שעבר ברחתם מהכיתה ללא רשות?. כך הצלחתי להתפלל ולא לעשות רעש בהתנהגותי המוזרה.
עוד דוגמא: תפילת מנחה עלי היה להתפלל מיד בצאתי מבית הספר, משום שהלימודים הסתיימו קרוב מאוד לשקיעת החמה, ולשם כך הייתי ניגש מידי יום לדוכן עיתונים ומודעות, שהיה מוצב מעבר לכביש מול בית הספר, וקורא אותם ב"עיון רב" תוך כדי תפילת מנחה, ובכל מקום שהיה צריך לכרוע, הייתי כביכול מתכופף לקרוא את העיתון..-
עוד ועוד סיפורי הוד וגבורה מובאים שם על מצות התפילה בתקופה זו ועוד.
והן אמנם כי סיפורים מאין אלה יוצרים חיוב, וחיבוב המצוה אצל בני הבית, אך האמת צריכה להיאמר בנוסף לזאת, כי סיפרי גבורה הם לא רק מסירות נפש בשעת השמד, הם גם מסירות נפש בשעת הדבש.
כשהכל מחייך וזורם על מי מנוחות, ו"כולם הולכים בליל שישי לשם", ו"כולם" מתפללים במניין מסוים..
ואני מתגבר, והולך לבית המדרש, להתפלל תפילה ראויה, בכוונה וביישוב הדעת. כשאף אחד לא ירשום לחובתי משהו אם אכנס לתפילה יותר קרוב לסיומה מאשר לתחילתה, אין אף אחד שיודע מה אני מכוון ומתאמץ בעמדי עם עיינים סגורות לפני השי"ת.
אכן אף אחד לא יוציא ספר על סיפור הגבורה הנפלא הזה.
אבל יום יבוא בקרוב ובמניין של משיח צדקנו, הספסלים הראשוניים יהיו לאלו אשר שמרו משמרת מקדשי, לאלו שלא ויתרו בשום שלב, על כל ההנהגות הטובות והראויות, על סדרי הלימוד, ורגש הקדוש. הגבאי שם יפנה לאחור ויסמן, לך, הגיבור הנסתר, לעיני כל העולם, בוא קדימה, אתה מהגיבורים, אתה מהחבריה הקדושה, מקומך כאן קדימה איתנו.
לתגובות, הארות, והצעות, כתבו לעורך 'לקראת שבת' במייל: 10[email protected]