הנותן ערבון לחברו
מעשה שהיה כך היה: סוחר עורות יהודי בשם אהרן סלמון החל לחשוש לגורלו, משנוכח בסוחרים שכשלו במסחרם ונושלו מביתם ומכל רכושם אשר נגבה ועוקל כתמורה לחובותיהם. הרהורים נוגים אלה גרמו לו להגות רעיון מבריק: הוא הגדיר את בית העסק שלו כ"חברה בערבון מוגבל".
לווה שאינו חייב לשלם: כאשר אדם חייב ממון חל "שיעבוד הגוף" ו"שיעבוד נכסים". שיעבוד הגוף היינו: מחוייבותו האישית של הלווה לשלם את החוב. שיעבוד נכסים היינו: נכסי המלווה משתעבדים לחוב. אהרן סלמון זה, ביתק במעשהו את הקשר בין שיעבוד הגוף לשיעבוד הנכסים וגרם לכך שבית העסק שלו הפך ליישות עצמאית בעלת ממון, ונכסי בית העסק בלבד שועבדו לחובות העסק, אך שיעבוד הגוף לא היה על חובות אלו, שהרי אם גוף אין כאן, שיעבוד מנלן.
לאחר מכן, אהרן רכש את מניות העסק ונהיה לבעלים המאושר של היישות האוטנומית הזו. כלומר, בעלת החובות היא ’החברה’, והוא בעליה של החברה, אך נושים יכולים לפנות אל נכסי החברה בלבד שהרי לא הוא לווה אותם ומעולם לא התחייב לפרעם…
באחד הימים התממש חזון הבלהות שלו ובית העסק קרס. כשהתדפקו הנושים על דלתו השיב להם בתמימות כי הוא משתתף בצערם, אך אין לו כל קשר לחובות החברה. הפרשה התגלגלה בבתי משפט שונים, הגיעה עד לבית מושב הלורדים ולבסוף הוכרה המצאתו הידועה בכינוי "חברה בע"מ" – חברה בעירבון מוגבל. עירבון החברה להשבת חובותיה – מוגבל, אינו מתייחס לבעליה כי אם לנכסי החברה בלבד.
"אפותיקי מפורש": ההמצאה הזו מוכרת היטב בעולם ההלכה כבר אלפי שנים. גמרא ערוכה היא במסכת גיטין (מא/א) כי אפשר לעשות "אפותיקי מפורש", כלומר: הלווה מעמיד חפץ מסויים ומתנה עם המלווה כי מחפץ זה בלבד יכול המלווה לגבות את חובו [בגמרא מדובר על לווה המעמיד קרקע לפירעון ואומר: לא יהיה לך פירעון אלא מזו, ואם נשתדפה השדה הפסיד המלווה]. אין בכך חידוש גדול מפני שבענייני ממון יכול אדם להתנות כל דבר-מה שיעלה על דעתו, ואם הסכימו הצדדים לדבר – הרי הוא תקף.
(מאורות הדף היומי)