השוכר את הספינה וטבעה
פעם היה להרה"ק רבי יוחנן מסטאלין נס גדול כאשר כמעט טבע בים וברגע האחרון בא גל והרימו וניצל ממוות לחיים. אומר היה אח״כ: ׳׳מה אתם חושבים שאמרתי באותם רגעים לפני שניצלתי? הסבורים שאמרתי וידוי או שמע ישראל! לא, לא. צעקתי בכל כוחותיי: אבא! רק אתה יכול לעזור לי, אנא עזור לי. ואז בא גל חזק וזרק אותי אל שפת הים״.
ואמר על כך הגה"ח הר"ר שמעון שפיצר שליט"א: לימוד עצום הוא, ונוסיף על כך אמרה חריפה: ״מי יודע כמה אנשים שטבעו בים היו ניצולים אילו היו יודעים את הסוד!״.
הפשט הוא ככה: כשהאדם נמצא בסכנה, הוא באמת נמצא בסכנה, אך לא מחמת המים. המים הם רק הלבוש ומוכיחים שיש מקטרגים ומזיקים העומדים מוכנים להזיקו, ולכן הדבר המועיל ביותר לאדם הנמצא במצב זה הוא לבטוח בהקב״ה בשלוה נפלאה. אחת מהסיבות שהאדם ניזוק ואין בטחונו עומד לו, היא מפני שהוא מאבד אז את ישוב דעתו. הוא אינו יכול להירגע אז ולדבר עם הקב״ה באופן הנכון, לכן הוא מתחיל לומר וידוי ולצעוק שמע ישראל. אבל אם יש לו לאדם את היכולת להתיישב בדעתו ברגעים כאלה ולומר לעצמו: "הרי הקב״ה נמצא איתי כאן, הוא אבי ואליו אני צריך לפנות עכשיו, כי רק הוא יכול להצילני״. היכולת לומר בשעת טביעה במים שאין להם סוף "אבא! רק אתה יכול לעזור לי, אנא עזור לי", נובעת לא רק מישוב הדעת נפלא ביותר, אלא גם מקרבת אלוקים עצומה שאינה נעלמת אף לא ברגעים קשים כאלה, ועל כגון דא נאמר 'והבוטח בה, חסד יסובבנו'.
(הבינני וישב תשפ"ג)