הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סיפור אמיתי: מוישי, (שם בדוי) אחד מבני החבורה, לא היה מרוכז במשך מספר שבועות. עייף, לא ממוקד. טען שאינו מצליח להירדם בלילות. התיישבנו לשיחה נוקבת. "שיעור ג', ישיבות גדולות באופק. מה יהיה, הא?"…
הבחור שתק. למחרת, ביום שישי, הוא לא הגיע בכלל לישיבה. בצהרים מתקשר אביו ומספר: "כל השבועות האחרונים הרופאים חששו מאד שאמא של מוישי חולה במחלה הנוראה, השם ירחם. לא סיפרנו לאף אחד, חוץ מהמעגל המצומצם ביותר. מוישי ידע כמעט הכל, משברי שיחות ומשפטים. עברו עליו ועלינו שבועות קשים מנשוא. הוא לא היה מרוכז, לא נרדם בלילות. אמש הודיעו לנו שאמא של מוישי בריאה ושלמה ברוך ה' והכל בסדר. נסענו היום להירגע קצת בבית- הארחה, לנשום עמוק ולשמוח שהכל בס"ד בסדר. לכן מוישי לא תיפקד כהלכה. לכן הוא לא התרכז. לכן הוא גם לא הגיע היום לישיבה".
&&&&
סיפר המשגיח הגאון הגדול רבי דב יפה זצ"ל, שלרבי אריה לוין זצ"ל, המשגיח של ת"ת "עץ חיים", היה חדר בקומה הראשונה, מעל החצר של החיידר. הוא אהב להסתכל בהפסקות על הילדים המשחקים בחצר, ללמוד על ידי כך את אופיים והתנהגותם.
יום אחד הגיע אליו אחד מבני משפחתו לביקור. היה זה בדיוק בזמן ההפסקה. פנה רבי אריה לבן משפחתו ואמר לו: "הבה ונסתכל מהחלון על הילדים המשחקים בחצר". כעבור כמה דקות של צפייה, פנה שוב רבי אריה לקרוב משפחתו ואמר: "ספר לי בבקשה מה ראית"?
נענה והשיב: "דבר ראשון: ראיתי שכל הילדים רצים, משחקים בתופסת, וילד אחד עמד לבדו ליד הגדר ובעט באבן הלוך וחזור. ככל הנראה הוא ילד היפראקטיבי, נפשו מפוזרת, ומשום כך הוא בועט באבנים שוב ושוב, בלי הפסק וללא תכלית. דבר שני: שני ילדים ישבו על הרצפה ושיחקו בגולות. הגיע ילד שלישי ונתן לאחד מהם צביטה חזקה בגב. הילד צעק מרוב כאבים, אך כשהסתובב לראות מי צבט אותו, הילד הצובט כבר ברח. לדעתי זהו ילד אכזר, עם מידות מגונות, גם ממנו לא יצא כלום. והדבר השלישי: ראיתי ילד יושב בצד בוהה. לא משחק עם כולם, לא בתופסת ולא בגולות. גם לא בועט באבנים וגם לא צובט. סתם כך יושב ובוהה. נראה שהילד הזה נמצא בדיכאון עמוק וכאילו מיואש מהחיים".
נענה רבי אריה לוין ואמר: "בא ואגיד לך מה אני רואה. הילד הראשון שבעט באבן, ראית את הנעליים שלו? הן קרועות לגמרי. הוא מתבייש לשחק עם נעליים כאלו יחד עם כל הילדים. מה הוא עושה? מחפש איזושהי הצדקה לנעליו הקרועות, כדי שיוכל לתרץ ולומר שהנעליים שלו קרועות בגלל שהוא אוהב לשחק באבנים.
"את הוריו של הילד השני שצבט את רעהו אני מכיר היטב. אתמול בלילה הייתי אצלם בביקור בית. הולך שם 'שישו ושמחו' בין האבא לאמא, והם קראו לי כדי לטפל בשלום הבית ביניהם. מה הילד הזה רואה כל הזמן? מרירות. הוא גדל באווירה שכזאת ולכן התנהג כפי שהתנהג. הצביטה לא נבעה, חלילה, ממידות מגונות, ובע"ה כאשר יימצא באווירה נעימה – הכל יחלוף.
"הילד השלישי, האבא שלו עני מרוד. הילד הזה לא אכל כמעט כלום בארוחת ערב. כך גם בארוחת הצהריים. הוא לא בדיכאון ולא בייאוש, הוא פשוט חלש מידי ורעב מידי כדי לשחק עם ילדים אחרים".
הוסיף הגר"ד יפה זצוק"ל ואמר: "מה למדתי מרבי אריה לוין? אתה נכנס לכיתה ורואה שלושים ילדים. זה לא שלושים ילדים, זה שלושים עולמות! כל ילד הוא עולם בפני עצמו! צריך להכיר כל אחד ואחד לפני ולפנים כדי להבין אותו ולחנך אותו כראוי".
אנו נמצאים בעיצומם של ימי ספירת העומר, בהם אנו מתחזקים בעניינים שבין אדם לחבירו. תלמידי רבי עקיבא נפטרו בעת הזו לא בגלל שזילזלו או פגעו, חלילה, זה בזה, אלא בגלל ש'לא נהגו כבוד זה לזה'. כל אדם באשר הוא זקוק למנת הכבוד היומית, שהוא רואה במשקפיו שלו כמי שזכאי לו. ישנם אנשים שחשים שצריך לקום בפניהם, ישנם כאלו שאם ייקבלו עליית 'רביעי' במקום 'שלישי'- יחושו שלא מכבדים אותם מספיק, וישנו נער בר מצוה צעיר, שאם הגבאי יתעלם ממנו ולא יתן לו 'גלילה', הוא ייפגע. מו"ר הגרש"מ דיסקין זצוק"ל אמר לי פעם בחיוכו הכובש והקבוע: "כשבחורים קמים או לא קמים לכבודי, זה לא מזיז לי בכלל. האם זה אומר שאינני אוהב כבוד? לא. ברור שאני אוהב כבוד. רק הכבוד שלי הם השטיקלאך- תורה שלי. תנסה להפריך לי שטיקל-תורה שלי, תראה איך אני נלחם עליו כמו אריה"…
כלומר: גם כשאנו מכבדים מישהו, עלינו לבדוק. האם זה הדבר שנחשב בעיניו לכבוד?
אנו מביטים כל העת על האחרים דרך המשקפים שלנו. אנו מכירים את עצמנו, את הלבטים והמאבקים שלנו, את תנאי ואורחות החיים שלנו, ומתוכם, מתוך הרקע והנתונים שלנו, אנו שופטים את האחרים. יש לנו את הנתונים שלנו, ומתוך נקודת הנחה שאלו הם הנתונים, פחות או יותר, של האחרים, אנו מצפים שהם יתנהגו כמונו, יעשו כמונו ויחשבו כמונו.
אך האמת היא שאם רק נסתכל מעט אחרת, נחפש עוד נקודות מבט, נתרחב יותר בהסתכלות שלנו, נוכל, בקלות, להבין יותר את השני. ראשית, ננסה לברר את המפריעים הסביבבתים, האישיים והמשפחתיים של השני. אחרי שנקבל תמונה על נתוניו הטכניים, נלמד להכיר את העבר וההווה שלו, את אופיו ומזגו, מה הביא אותו להגיב כך או לעשות כך. לפתע כל ההסתכלות והיחס שלנו ישתנה.
ושנית, אחרי שהפנמנו כיצד להבין את השני, ננסה להכיר את הלך רוחו ולדעת מה מכבד אותו. מהי הנקודה בה הוא זקוק הכי הרבה להכרה ולחיזוק. בדיוק בנקודה הזאת נרומם ונכבד אותו. כבודם של האחרים לא עולה כסף, הוא גם לא מפחית מערכנו וכבודנו שלנו. "מהיות טב אל תקרא רע", אמרו חז"ל (ברכות ל, א), והדבר מובא רבות בספרי הלכה, בכל הפוסקים, ובמשנה ברורה. ביכולתנו להיות טובים יותר, הבה ונהיה. אם אפשר להחמיר משום "מהיות טוב" בדקדוק הלכה, אפשר ל"היות טוב" גם בעניינים שבינינו לבין זולתנו.
&&&
באחד מימי חול המועד ישב הגאון רבי חיים ברים זצוק"ל במכונית בדרכו לביקור בבית אחד מילדיו. תוך כדי נסיעה אמר שרוצה לנסוע לבקר בבית תלמיד חכם פלוני, מגדולי ירושלים. אחד מנכדיו של רבי חיים שישב עמו ברכב אמר לו: 'סבא, אין לך פנאי, הרי עוד מעט אתה צריך למסור שיעור'. אולם רבי חיים עמד על דעתו שרצונו לנסוע לבקר את אותו תלמיד חכם.
הנכד מילא את רצונו של הסב, ונלווה אליו לביקור אצל אותו תלמיד חכם. שני הרבנים שוחחו בלבביות, ועד מהרה שקעו בדברי תורה. כשחזרו לרכב שאל הנכד את רבי חיים: 'סבא, מה היה כל כך חשוב לבקר את אותו תלמיד חכם?'.
אמר לו רבי חיים: 'נכדי חביבי, שיעור אני יכול להכין בזמן קצר. אבל 'בין אדם לחברו' זה 'שיעור' שצריך להקדיש לו את כל הזמן הדרוש. אותו תלמיד חכם גר בסמיכות לבית בני, ואם ייוודע לו שביקרתי בבית בני ולא ביקרתי גם בביתו – הוא עלול להיפגע מכך. עגמת נפש שנגרמת לאדם, על אחת כמה וכמה לתלמיד חכם, היא אש!".
(פורסם ביתד נאמן)