ישראל גרין / מרוה לצמא
עמל תורה פלאי
כשמתבוננים בסדרי לימודיו של החזון איש – לא הכול אפשר לחקות אותו, אבל יש דברים שבהחלט אפשר ללמוד ממנו, כמו התחזקות בלימוד בימי שישי ושבת קודש. "הרי אם לא מנצלים את הימים האלה כראוי" – אומר רבי מאיר שליט"א – "נגרעות עשרים שנה מתוך שבעים שנות חיים כי מדובר ביומיים בכל שבוע".
חשוב לו, להגר"מ גריינימן, להעיד על סדר לימודיו של החזון איש בימים אלו למען ידע דור אחרון. "למען האמת, כל הימים שלו היו קודש לה', כמו אצל כל הגאונים והצדיקים, שכל השנה שלהם הייתה כמו ראש השנה ויום כיפור ונעילה אצלנו. ואולם שימשתי אצלו גם בימי שישי ושבת, ולכן אפרט את סדר יומו בשבת: לאחר תפילת הנץ היה סועד את סעודת השבת, ומיד פונה ללימוד התורה בעמל הרגיל, כפי שהיה עמל בכל ימות השבוע. אני זוכר שפעם אחת ראיתי אותו לאחר הסעודה מתהלך בביתו, בידיו ספר 'טור' כבד והוא לומד בו בניגון. בסעודה שלישית, לאחר מנחה גדולה, היו גיסו הסטייפלר ובנו, מרן רבי חיים זצוק"ל, סועדים עימו, והוא היה ממשיך מיד בלימוד עד ברכת המזון.
"אני זוכר את ערב ראש השנה. הוא פשוט ישב ולמד ולמד, עד שראה שאנשים החלו להתאסף לתפילת ערבית, ואז ביקש ממקורבו, הגר"י מייזליש, להוריד את המחזור מהארון והחל להתפלל"…
כמי שזכה לראות בעיניו את עמל התורה של החזון איש, שעלה לו בבריאותו ממש, סבור הגר"מ שליט"א שכל הסיפורים שמספרים על אודות דודו הגדול, יש בהם כדי להעיב על אורו הגדול של החזון איש. "לפעמים חושבים שהוא היה טרוד בהכשרת מקוואות או בסנדקאות, אבל למען האמת, זו הייתה תמצית חייו: לעמל התורה שנמשך עשרים וארבע שעות ביממה באופן שאי אפשר להשיג בדורנו.
בעיניי ראיתי את העמל הזה. אי אפשר להסביר לדורנו כמה יגע וכמה עמל בתורה כי העמל הזה היה פלאי, למעלה מהשגות הדור הזה ולמעלה מהבנת אנשי זמננו. כמו שאמרתי, אם את הריכוז שלנו אנו מנצלים בעשרה אחוזים בממוצע – הרי שאת הריכוז שלו הוא ניצל במאה אחוז! זהו דבר שאין כוח אנושי יכול לסבול, ובוודאי לא זמן ממושך, ואפילו הוא עצמו לא התרכז כך יותר מכמה שעות ביום כי מדובר ביגיעה עצומה ונוראה שבסופה צריכים אמבולנס… זה היה עמל התורה של החזון איש, וכך נבנה כל סעיף קטן בתורתו של החזון איש".
עד כמה השפיע בתורתו גרידא – לא בהנהגתו – על עולם הישיבות?
"דורנו זכה שמרן זצ"ל יכתוב חידושים על כל חלקי התורה, ממסכת ברכות ועד מסכת עוקצין. שנים רבות קודם לכן לא הייתה מציאות כזו – גדול הדור שכותב על כל חלקי התורה: על כל השישה סדרים וגם על מקצועות שלא מרבים לכתוב עליהם, כמו 'קידוש החודש'. תמיד ידענו שספר 'חפץ חיים' הוא חידוש שלא היה ממתן תורה. גם ה'משנה ברורה' הוא חיבור עצום שדורות לא היה כמוהו. עם זאת, צריך לזכור שגם החזון איש זכה – ולא רק בזרעים, מועד, נשים ונזיקין, אלא גם בסדרי קדשים וטהרות. 'ראה הקב"ה שצדיקים מועטין – עמד ושתלן בכל דור ודור'. לכל זאת זכה בזכות יגיעת התורה שלו. זו לא הייתה יגיעה של יום, יומיים או שנה, אלא כל חייו היו חיים של מסירות נפש, של מסירת כל הכוחות, למען התורה. כשראו את ההערכה שלו לכל חידוש בתורה, לכל עיון ולכל יגיעה, וראו את שמחת התורה שלו – נדבקו בכך. אי אפשר לתאר עד כמה".
הג"ר מאיר שליט"א ממשיך ואומר: "מה שראיתי בעת שזכיתי לשמש אצל מרן ז"ל הוא דבר אחד ואין בלתו – התורה הקדושה הייתה עיסוקו כל ימי חייו בדבקות עצומה בבורא, בבחינת 'חולת אהבה אני'. זו הייתה גם שאיפתו כלפינו – לראות אותנו גדלים באותה הדרך".
אין מצרך ששמו קפידא
כשמנסים לשאול את מרן רבי מאיר שליט"א על המידות של החזון איש, הוא מחייך, וניכר שעצם השאלה מוכיחה את המרחק העצום בינינו ובין אותו צדיק וקדוש מדור הנפילים.
הוא מסביר: "אדם מן השורה צריך לעבוד במשך שנים רבות כדי לנסות להגיע למדרגה שלא יקפיד על הזולת. הרי לכל אדם יש קפידה כלשהי. האחד מקפיד על דברים גדולים, והשני על כל דבר קטן – כל אחד לפי מדרגותיו והעבודה שעבד על עצמו. ואולם כידוע, אצל החזון איש לא היה מושג של קפידה. הוא אמר: 'אצלי בחנות אין מצרך ששמו קפידה'. כיצד הגיע לביטול הדבר הזה כליל? על ידי עמל עצום ויגיעה גדולה בתורה, וכבר הסברתי לאילו דרגות של יגיעה בתורה הוא הגיע.
"כאשר אדם גדול שכזה מסור כל כולו אל התורה, ודאי שהתורה עצמה במדרגה גבוהה מאוד. התפילות של אדם כזה נמצאות גם הן ברמה אחרת לגמרי, במקום גבוה הרבה יותר, וכך גם המידות – מדובר במידות אחרות שאיננו מכירים. וכשזהו המצב, הרי שהוא יכול לחיות עם אנשים כאילו מדובר באדם רגיל, בבחינת סולם מוצב ארצה. ואולם בד בבד ראשו מגיע השמימה – הוא נמצא במקום גבוה מאוד, מקום שאושר פנימי טמון בו".
הגר"מ גריינימן מעיד כי מרן החזון איש היה משחק איתם כשהיו ילדים קטנים:
"כשהיינו ילדים קטנים, שיחק איתנו מרן זצ"ל כדי לשמח אותנו. הדבר לא הוריד מאום מגדולתו. הוא היה גבוה כל כך, מכל כיוון, שגם כאשר היטיב איתנו ושימח אותנו, לא יצר הדבר הפרעה בהיותו בדרגה גבוהה שכזו.
"מאידך גיסא, ודאי שאדם מן השורה צריך שיהיו לו מידות, וכמובן עליו להיזהר שלא להזיק ושלא לצער אחרים. החזון איש אמר – כמדומני ביום שישי האחרון לחייו – שהדרגה הגבוהה ביותר בעולם היא לעבור את החיים בלי שתהיה למישהו קפידה עלינו. צריך לדעת שאנחנו מסתובבים כל היום בין חוטי חשמל מסוכנים, שהרי 'בין אדם לחברו' הוא מדאורייתא. כל צער, אפילו בדיבור, נכלל בלאו של 'לא תונו'. פעם הזהיר אדם ילד כלשהו ואיים עליו שיספר את מעשיו למלמד. החזון איש שמע זאת ואמר לאדם ההוא שייזהר, כי הוא נכנס באמירה זו ללאו מדאורייתא של 'לא תונו'. זכותו תגן עלינו"
ראיתם מקרוב גם את תפילותיו של החזון איש? איך הן היו נדמות בעיניכם?
מרן שליט"א, אחוז שרעפים וכובד ראש, השיב: "כל דבר היה אצלו 'עבודה', ובוודאי גם התפילה. כל קריאת שמע, כל ברכת המזון, כל ברכה – הכול היה 'עבודה' שלמה. פעם אחת התעוררה שאלה של פיקוח נפש, ונאלצו לשאול אותו באמצע תפילת הלחש, ובאותם רגעים היה נדמה כאילו ירד מהרקיע.
"אם תרצו להבין מה הייתה התפילה אצל החזון איש, ראוי לעיין בדבריו במה שכתב בקובץ אגרות (ח"א איגרת ב) שם הוא מקשר בין התפילה ללימוד ומתאר את 'עבודת' התפילה. מרן החזון איש היה אומר את פסוקי דזמרה בקול נעים, בהתרגשות ובדבקות.
"גם את ברכות קריאת שמע ואת תפילת שמונה עשרה היה אומר בכוונה גדולה, בדבקות עצומה, בעצימת עיניים ובמתינות רבה. הוא היה קורא קריאת שמע ברתת ובזיע, מילה במילה, בדקדוק התיבות, ובעיקר הייתה ניכרת דבקות יתרה – בפסוק של יציאת מצרים. כשסיים קריאת שמע, היה ממש נופל לאחוריו על הכיסא. אשרי עין ראתה כל אלה. ה'עבודה' שלו בכל ברכה הייתה עצומה כל כך, עד שכאשר היה שרוי במצב בריאותי רופף לא היה יכול לברך, כי הכוונה הייתה עלולה להזיק לליבו ולכוחותיו.
יהודי ששמע את הקריאת־שמע של החזון איש ביום האחרון לחייו, סיפר לי שקרא אז את הקריאת־שמע באופן מיוחד, יותר ממה שראינו אותו בקריאת שמע כל ימיו".
(מרוה לצמא פרשת וארא י"ט חשון תשפ"ד)