הרב ישראל ליוש
"וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים…" (כה ח)
פעמיים הצטווינו לספור כפולות של שבע: בספירת העומר, שבעה ימים, שבעה שבועות. ובמצוות היובל, שבע שנים, שבע פעמים. ולשניהם ענין דומה ומטרה אחת, עפ"י מאמרו של הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל…
ספירת העומר היא ספירת היחיד, כפי שדרשו בגמ' (מנחות סה ב) עה"פ: 'וספרתם לכם': "שתהא ספירה לכל אחד ואחד". ואילו ספירת השמיטות עד היובל, הוא ציווי לבית דין הגדול המייצג את כלל האומה…
בספירת העומר, סופר כל יחיד ויחיד משעת חרותו האישית ביציאתו משעבוד מצרים, לקראת החירות האמיתית, קבלת התורה, כי הרי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. והספירה לקראת מתן תורה מלמדת את הסופר, כי חרותו לא תמה ונשלמה כאשר גופו יצא ממצרים, והשעבוד והעבדות הגופנית פסקו, אלא זהו רק תחילתו של תהליך חרות מהותי ומשמעותי יותר, חרות הרוח והנפש, עטית עול מלכות שמים, תחת עול דרך ארץ…
ספירת השבועות, במצוות ספירת העומר, מלבד ספירת הימים, מחדדת את מטרת הספירה, משום שהיא כוללת ספירת שבע שבתות. ושומרי השבת מתחנכים ביום זה, שהעולם הנשלט כביכול ע"י האדם, נתון באמת לשלטונו של בורא העולם, המנהלו ומשגיחו בכל עת, וכל תנועה ופעולה הנעשים על ידי האדם, מכוונים ומופעלים בידיו ית'. ורק אחרי חזרה שבע פעמים, שבע שבתות על ענין נשגב זה, נהיה מוכנים וראויים לחגוג את חג החרות הרוחני, בכניעה מוחלטת למלכות שמים, ע"י קבלת התורה הקדושה.
בספירת שבע שמיטות עד היובל, האומה כולה, כשהיא מיוצגת ע"י בית דין הגדול, מחדדת את עיקרון ההכנעה לה'. אך לא רק בחרותו האישית והפרטית של כל יחיד ויחיד, אלא גם בחרות הציבורית והכללית. האדמה כולה, הקנויה כביכול לעם ישראל, מצהירה מידי שמיטה שאף היא כנועה לרצונו ית' ונשלטת על ידו בלבד. וחוזרים ומשננים עיקרון זה שבע פעמים, שבע שמיטות, עד היובל, זמן קריאת הדרור בארץ לכל יושביה…
"ספור את ערמות הזהובים הזו הללו!" פקד המלך על עבדו. המלאכה היתה קשה ומשעממת, הערמות לא נגמרו, ופעמים רבות התבלבל העבד במספר, והיה עליו לספור שוב מתחילה. עבודת פרך כפשוטו! אך לא היתה לו כל ברירה, הן למזלו הרע הוא עבד!
אלא שהמלך, מלך טוב היה, בסוף העבודה המפרכת, הוא העניק לעבד במתנה את כל הזהובים שספר… הנה הובהר לו שעמל של בן חורין עמל, עמלו לא היה לשוא, ולא היתה זו עבודת פרך, אלא עבודה מתגמלת ושוה…
משל זה, מבאר הגאון רבי חיים מוולאז'ין זי"ע, מסביר את מאמר חז"ל: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. העמל ומתייגע בתורה, הרי לעצמו הוא עמל, הרי הוא מתעלה ותורתו מוענקת לו במתנה גמורה!
בספר 'ילקוט לקח טוב' הביא על כך את משלו של הגאון רבי רפאל אליהו אליעזר מישקובסקי זצ"ל:
אדם ממדינה נחשלת ביקר במדינה נאורה יותר, וראה שם אדם מטפס על עמוד גבוה, וכשהגיע לראש העמוד קשר עצמו אל העמוד בכבלים עבים…
"כך מתנהגים בארץ מתקדמת…?" – תמה האורח – "במדינתי, כאשר היו כובלים מישהו אל עמוד הקלון, משום שעבר על חוקי המדינה, הוא היה מתנגד ומשתולל והיו צריכים להפעיל כח רב כדי לקשור אותו בעח כרחו, והנה כאן אני רואה במדינה הנאורה שאדם מטפס וכובל את עצמו אל העמוד… וכי זו נאורות…?!"
"שוטה שבעולם" – השיבוהו אנשי המקום – "עמוד זה אינו עמוד קלון, והמטפס אינו עובר על החוק… זהו עמוד חשמל, והוא מטפס עליו כדי לתקנו, וברצונו הוא כובל את עצמו כדי שלא יפול…"
כך הם התורה והמצוות, הסביר הרב את הנמשל, אלו כבלים הנראים לאדם מבחוץ ככבלי ענישה מייסרים ולא נעימים, אך למקבלים על עצמם עול תורה ומצוות, אלו כבלי אהבה, כלבי חרות…
עניות קשה שררה בבית הורי הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, וכשרצה לכתוב חידושי תורה, היה אוסף אבנים מהרחוב וחורט עליהם את חידושיו בקושי ובעמל רב…
בערוב ימיו סיפר על הקושי הגדול בחריטת החידושים על האבנים: "החריטה היתה קשה מאוד, ידי כאבו נורא מרוב מאמץ, אך הייתי מאושר עד מאוד… ידעתי שאיני עמל על דברים בטלים, אלא על תורה ה' הקדושה…
"מי שעמל וחורט את תורתו באבנים, הוסיף רבי משה לנכדו, התורה תהא חרוטה על ליבו, ויזכה לחרות אמיתית, כי כגודל שעבוד הגוף לתורה, כך גודל החירות, שהרי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה…'"