מרבין בו קצת שמחה – כתב הרמ"א (ס' תצ"ז ס"ב): ומרבין בו קצת שמחה ואין אומרין בו תחנון. מספר טעמים נאמרו על ענין השמחה בל"ג בעומר: רבי חיים ויטאל כתב בשער הכוונות, דרצונו של רשב"י שינהגו ישראל ביום זה בשמחה יתירה, וכן כתב 'המאירי' (יבמות סב:) לנהוג ביום זה בשמחה, מפני שבאותו יום פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. ויש להבין מה השמחה שפסקו למות לאחר שכל 24,000 תלמידים מתו, וכי הקובר את אחרון בניו, כלום יש לו לשמוח על כך שמעתה פסקה מיתה מביתו? והנה ב'מעין גנים' (לרמ"ע מפאנו פ"ג) כתב דנגזרה הגזירה על ר"ע להסתלק מהעולם, ובחמלת עליון לא נסתלק ר"ע, אולם ניטלו 24,000 אלף תלמידיו ונסתלקו לבית עולמם חלף נפשו של רבי עקיבא. והדברים מבהילים! 24,000 גדולים וצדיקים, תלמידי ר"ע, מתים תחת נפשו של ר"ע, וכשפסקה המגיפה ונשארו ר"ע וחמשת תלמידיו, נצטווינו לנהוג ביום זה בשמחה, לפי שעלה הקרבן ונתקבל לרצון.
החיד"א ('מראית עין' תצ"ג) מפקפק על המסורת שרשב"י נפטר בל"ג בעומר, וכתב טעם אחר לשמחה בל"ג בעומר: לאחר סילוקן של 24,000 תלמידי ר"ע היה העולם שמם בלי תורה, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנה להם, רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם העמידו תורה. ומאחר שחבורה קדושה זו הפיחה תורה בגחלת שארית הפליטה בל"ג בעומר – הוא יום שמחה, יום שהחל מחדש בניינו הרוחני של ישראל.
ה"חתם סופר" תמה אודות מנהגי השמחה והילולא דרשב"י
ה"חתם סופר" (שו"ת יו"ד רל"ג רל"ד) תמה אודות מנהגי השמחה והילולא דרשב"י, וכתב: ואף שכוונתם לשם שמים ובדאי שכרם רב, אבל אני הייתי מהפורשים, אולם ה'בן איש חי' (ב'תורה לשמה') כתב להתיר: תדע כי מנהג ישראל שהולכים בליל ל"ג בעומר למירון, ושם מדליקים חתיכות בגדים חשובים לכבוד הרשב"י – אין לפקפק על זה, מאחר שהם מתכוונים לשם מצוה, אין חשש 'בל תשחית', ומנהג ישראל תורה הוא. ועוד תדע שהרי נוהגים להדליק כמה נרות בביהכ"נ ביום, אע"פ שאין המקום מאיר באורם, ועם כל זה אין חשש של 'בל תשחית", מפני שהם מדליקים לכבוד ביהכ"נ או לכבוד הצדיקים (דאיסור 'בל תשחית' מהתורה זה רק בהשחתת אילנות, אולם המשבר כלים וקורע בגדים כתב הרמב"ם שזה רק איסור מדרבנן). וב'ישועות מלכו' נתן טעם למנהג, דרשב"י ישב במערה בלי לבוש, ועסק בתורה, ונתעלה כמעלת אדם הראשון קודם החטא, וזה מרמזים בשריפת הבגדים שהצדיק הזה לא היה צריך למלבוש (ליקוטי תורה ח"ב דף ע"ו).
כתב רבי חיים ויטאל (כתב ב"שער הכוונות" דף פ"ז): ראיתי את רבי (האר"י) שהלך למירון בל"ג בעומר עם בני ביתו ושהה שם ג' ימים, וזה היה בבואו פעם הראשונה ממצרים. ורבי יונתן מתלמידי האר"י העיד על רבו: בפעם הראשונה לפני שבאתי אל האר"י ללמוד, הביא את בנו הקטן למירון עם בני ביתו, גם סיפרו לילד את שיער ראשו, כמנהג הידוע, ועשו משתה ושמחה.
מסופר שפעם היה הולך רשב"י לטבריה, ופגש אותו אליהו הנביא
"נחמד מאוד למעלה" – בזוהר (פ' פנחס דף רמ"א) מסופר שפעם היה הולך רשב"י לטבריה, ופגש אותו אליהו הנביא. א"ל אליהו לרשב"י: שלום עליך אדוני. א"ל רשב"י: במה עוסק עכשיו הקב"ה בישיבה שברקיע? א"ל אליהו הנביא: בסוד הקרבנות הוא עוסק, ואומר שם חידושי תורה משמך בעניין הקרבנות, אשריך שזכית לכך! ובאתי להקדים לך שלום. ביקש אליהו הנביא לשאול מרשב"י שאלה שנסתפקו בה במתיבתא דרקיעא, שהרי בעוה"ב אין אכילה ושתיה, והרי כתוב (שה"ש ה, א) 'באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי', וקשה, מי שאין בו אכילה ושתיה – איך הוא אומר 'אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי'? נענה רשב"י לאליהו: ומה הקב"ה השיב לשואלים? א"ל אליהו: הקב"ה אמר לבני הישיבה של הרקיע – רשב"י הוא יאמר תשובה על שאלתכם, ולכן אומר אליהו לרשב"י: באתי לשאול ממך (וזהו שייסד רבינו הבא"ח בפיוט לכבוד רשב"י "נחמד מאוד למעלה"). השיב רשב"י: כמה חביבות חיבב הקב"ה את כנסת ישראל, ומרוב אהבה שינה את מעשיו ממה שדרכו לעשות, כי אע"פ שאין דרכו באכילה ושתיה – בשביל אהבת המלכות הוא אוכל ושותה. ורשב"י הביא דוגמא נוספת מיעקב אבינו, שנאמר (בראשית כ"ח י"א) 'ויקח מאבני המקום', שיעקב אבינו כחתן שבא אל הכלה, אע"ג שאין דרכו לשכב אלא בכרים וכסתות (שהם נשמות י"ב שבטי קה) והכלה נתנה לו אבנים לשכב עליהם, את הכל יקבל ברצון, אע"פ שאין דרכו בכך. וא"כ מסכם רשב"י בענין 'אכלתי יערי עם דבשי' – אע"פ שאין דרכו בכך, עכ"פ בשביל אהבת הכלה, כשיורד אצלה מסייע לה ועושה רצונה. וכמו שאכן מצינו במלאכים ששלח הקב"ה לאברהם אבינו, שבמקומם בעולם היצירה, לא אכלו ולא שתו משפע אכילה גשמית, ועם כל זה בשביל אברהם אבינו אכלו ושתו כשירדו אצלו. א"ל אליהו הנביא לרשב"י: באמת הקב"ה רצה לומר חידוש זה לבני מתיבתא דרקיעא, ואולם העדיף שאתה תקשט בזה החידוש את השכינה, ותוכל השכינה להתפאר לפני הקב"ה ולומר: ראה בן שילדתי וגידלתי שחידש חידוש זה וקישט אותי בקישוטים אלו. ומסיים אליהו הנביא ואומר לרשב"י: אשרי חלקך בעולם שקונך משתבח בך למעלה, ועליך נאמר (שמואל-ב- כ"ג ג) 'צדיק מושל יראת אלוקים' ("משכיל לאיתן").
ותמה ה'חוות יאיר': איך יכלו חכמים לגזור שאסור להלוות בריבית לעכו"ם, הא התורה התירה בפירוש?
"אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית… וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (כ"ה ל"ו) – אך לנכרי מותר להלוות בריבית, כמש"כ בפרשת כי תצא "לנכרי תשיך", וכן נפסק בשו"ע (יו"ד סי' קנ"ט ס"א, ומקורו בב"מ ע"א) דמהתורה מותר להלוות בריבית לגוי, אבל חכמים אסרוהו שמא ילמד ממעשיו. ותמה ה'חוות יאיר' (סי' קמ"ב): איך יכלו חכמים לגזור שאסור להלוות בריבית לעכו"ם, הא התורה התירה בפירוש? וידוע מה שכתב הט"ז (או"ח סי' תקפ"ח סק"ה) דחכמים יכולים לגזור גזרות דווקא בדבר שהתורה לא התירה בפירוש, אבל אם כתבה התורה היתר בפירוש, אין כח ביד חכמים לגזור. וא"כ כאן, שהתורה התירה להלוות לגוי בריבית, כדכתיב 'לנכרי תשיך' (דברים כ"ג כ"א) היאך אסרו חכמים? על קושיה זו ישנם כמה תירוצים: א. הא דאין יכולים חכמים לגזור על דבר המפורש, זה רק לבטלו לגמרי. אבל כאן, הרי להלוות לגוי בריבית עד כדי חייו של הישראל התירו, וכן לת"ח מותר, א"כ לא נקרא דגזרו על דבר המפורש, כיון דאין מבטלין לגמרי (שו"ת חתם סופר יו"ד סי' ק"ט). ב. לא נחשב מפורש בתורה להיתר, דבגמ' שם מבואר דאפשר דהפירוש בקרא כשאתה מלווה מהעכו"ם תן לו ריבית, א"כ לא הוי מפורש שמותר ליקח ממנו ריבית, דאפשר לפרשו בעניין אחר (שו"ת רע"א מהדורא תנינא סי' ל"ב). ג. לא ציוותה התורה להלוות לנכרי בריבית, אלא שאם נלווה לו – ניקח ממנו ריבית, אבל אם נרחיק מצד עצמנו מלהלוות ממנו לא בחינם ולא בשכר – מזה לא דיברה התורה, ובאו חז"ל ואסרו הלוואה, ומי שמלווה לו מאיזה סיבה, מחוייב ליקח ממנו ריבית ע"פ דין תורה (חת"ס הנ"ל). ד. בדבר שנתחדש לפי הזמן והטעם, יכולים חכמים לגזור אף על דבר המפורש בתורה. ולפי"ז י"ל דחכמים ראו שבהמשך הזמן הלוואת ריבית תביא שילמדו הישראלים ממעשה הגויים, לכך ראו לגזור, אע"פ שהתורה התירה, משום דהחשש נולד רק אח"כ (שו"ת תורת חסד ח"א סימן י"א ס"ק י"א) (מעדני אשר).
חידות לפרשת השבוע:
מי הוא הבעל חיים, אשר כאשר נמצא הוא ברשות האדם – אינו אוכל כלום עד שימות, ומאידך כשהוא משוחרר – מנגן ושר?
האם מברכים על ספירת השמיטין?
בזכות איזו מצווה נגאלים ישראל?
היכן רמוזה בפרשתנו המצווה לשמור שמיטה ויובל?
מדוע נקרא חומש ויקרא 'תורת כהנים', כיצד נקרא חומש ויקרא בשפה הלטינית ומדוע?
תשובות לחידות
תשובה לחידה א. כתב ה'אבן עזרא' עה"פ בפרשתנו "וקראתם דרור", שכך נקרא העוף הקטן המקנן בבתים, שכל זמן שהוא ברשות עצמו – מנגן, אך כשהוא נמצא אצל האדם – אינו אוכל כלום עד שימות.
תשובה לחידה ב. כתב ה'חזקוני' עה"פ בפרשתנו "וספרת לך שבע שבתות שנים": לפי שאין כאן אלא ספירה אחת בבי"ד אין צריך לברך, אבל ספירת העומר, דכתיב ביה שתי ספירות, אחת בפרשת אמור (לעיל כ"ג ט"ו) והשניה בפרשת ראה (דברים ט"ז ט) – אחת לבי"ד ואחת לציבור – לכך צריך לברך. אמנם, בתוס' בכתובות (ע"ב.) מבואר שצריך לברך על ספירת היובל, והקשה שם מדוע לא מברכת הזבה על ספירתה כמו שמברכים בספירת העומר, ותירץ שאין מברכים אלא ביובל, שמברכים בי"ד בכל שנה, שלעולם יוכל לספור כסדר, וכן בספירת העומר. אבל זבה, שאם תראה תסתור ספירתה – אין לה למנות (ובשל"ה גרס בתוס' 'אין לה לברך'). ומבואר בתוס' שבי"ד מברכים על ספירת היובל.
תשובה לחידה ג. כתב בדעת זקנים מבעלי התוס' עה"פ בסוף פרשת בהר "אני ה' אלוקיכם", שבא ליתן טעם מדוע ניגאל בלא קיום המצוות, מפני שמ"מ מקיימים אנו את הדיבור "לא יהיה לך אלוהים אחרים".
תשובה לחידה ד. כתב ה'חזקוני' בשם התרגום ירושלמי עה"פ "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו": 'את שבתותי תשמורו' – היינו שנת השמיטה הנקראת 'שבת', 'ומקדשי תיראו' – היינו שנת היובל, שנאמר (לעיל כ"ה י"ב) "קודש תהיה לכם" וכדאיתא בתנחומא.
תשובה לחידה ה. כתב ה'חזקוני' בסוף החומש: "ספר זה נקרא 'תורת כהנים', על ידי שכל המצות שייכי בכהן, כגון הלכות קרבנות ואיסורי מאכלות דשייכא בהו הוראה שהיא על ידי כהן, כדכתיב "יורו משפטיך ליעקב" וגו', והלכות טומאות וטהרות שלא לאכול דבר טמא להיות נבדל מלהיכנס למקדש, והלכות זבים ומצורעים ונגעים ובעלי קריין ויולדות, שבתות וימים טובים שיש בהם קרבנות הקרבים על ידי כהן, והלכות ערכים שהכהנים מעריכים ומחרימין שהם כהנים, ושביעית ויובל שכהנים מקדשים השנים ותוקעים ביובל, כדכתיב "ובני אהרן יתקעו" וגו'. ובלשון לאטי"ן נקרא ליויטיק"ו על שם הספר שהוא תורת כהנים בני לוי, לשון נופל על לשון.