והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ (פרשת השבוע)
רש"י מביא את דברי המדרש: "כי לי הארץ – אל תרע עינך בה, שאינה שלך".
אדם קנה שדה מיד לאחר היובל. בזמן המכירה היתה השדה אדמת טרשים, ובמשך שנים הוא עיבד את השדה בעשר אצבעותיו, חרש זרע וזיבל, והשדה נהפכה לבוסתן פורח. חלפו ארבעים ותשע שנים, והנה מחייבת אותו התורה להחזיר את השדה למוכר, האדון הקודם.
זהו נסיון לא פשוט. וכנגד היצר הרע הזה אומר הקב"ה: "כי לי הארץ". אתה יושב בה כגר, אתה אורח, לכן "אל תרע עינך בה".
היסוד הזה של "אל תרע עינך בה, שאינה שלך", שייך בכל המצוות שאנחנו מקיימים. המצוות הן דבר מחייב, ולא תמיד זה קל. חייבים ללכת לישון בזמן ולקום בזמן, לא הכל מותר לאכול, לא הכל מותר לדבר, צריך לתת חלק מהכסף לצדקה ולמצוות, צריך להשקיע את הזמן בתורה ותפילה. אדם מרגיש כל הזמן שהוא צריך להקריב משלו בשביל הקב"ה, והיצר הרע אינו מרפה מללבות ולהסית את האדם: "זה קשה לך".
מה התשובה ליצר הרע? – "אל תרע עינך בה, שאינה שלך", שום דבר לא שלך! לא הפה, לא העיניים, לא הידיים ולא הרגליים, לא הזמן, לא הכסף, לא הבריאות. הכל פיקדון אצלך מהקב"ה, אתה לא מקריב מעצמך כלום!
נמתיק את הדברים עם דוגמא מהחיים:
אני מכיר כמה יהודים באזור כיכר השבת שמחלקים מידי יום מאות אלפי שקלים… בטח אתם סקרנים לדעת במי מדובר… אין מה למהר לשם, לא הפסדתם כלום… ובכן, בכיכר השבת יש כמה סניפי בנק, יושבים שם פקידים שמחלקים כל יום מאות אלפי שקלים. אם תעקבו אחרי האנשים הפוקדים את הבנק, תיווכחו בדבר פלא – הם מקבלים מידי הפקידים סכומי כסף גדולים, אך אף אחד אינו טורח לומר לפקיד "תודה רבה". פתאום נכנס לסניף איזה קבצן ומושיט ידו לפקיד ואומר: "צדקה, צדקה"… הפקיד מוציא מכיסו מטבע של שקל ונותן לקבצן, והקבצן מברך אותו במאור פנים.
מה ההסבר? איך יתכן שכל הלקוחות שקיבלו מהפקידים מאות אלפי שקלים אינם מרגישים צורך להודות להם על הכסף, ואלו הקבצן מודה לפקיד על מטבע של שקל?
התשובה, כמובן, פשוטה מאד: מאות אלפי השקלים אינם שלו, הפקיד הוציא את הכסף מכספת הבנק. לעומת זאת, השקל הוא שלו, הוא הוציא אותו מכיסו ונתן אותו צדקה לעני.
זה היסוד. כל מה שיש לנו – הכל מהכספת, שום דבר לא שלנו! יש דברים קשים לבצוע. לפעמים קשה ללמוד, לא הכל מותר להכניס לפה ולא הכל מותר להוציא מהפה. אם הפה היה שלך – זה קשה, אבל כשתפנים שהפה אינו שלך כשתבין שהפה הוא פיקדון אצלך מהקב"ה – לא יהיה לך קשה להשתמש בו.
שום דבר לא שלך! "כי לי הארץ" – לכן "אל תרע עינך בה, שאינה שלך".
בעולם הזה שום דבר אינו שלנו
ברוך ה' אנו נטועים באהלה של תורה, אבל אלו שעוסקים בקירוב רחוקים יודעים שיש דבר קשה מאד לאדם חילוני שגילה את האור של התורה והמצוות. החילוני התחנך כל חייו על כל מיני סיסמאות של חופש וחרות הפרט, דמוקרטיה ושויון זכויות, חיה ותן לחיות'. הוא הורגל לחיים בלי כפיה, התרגל לעשות מה שבא לו', ופתאום רואה הוא שהתורה כופה' על האדם מה לעשות וכיצד לנהוג. הכפייה הזו קשה לו ואינה מובנת לו. מי שרוצה – שיקיים מצוות, ומי שלא – לא, אבל למה לכפות? פעם הסברתי לאותם אנשים, שכל משפטי התורה הם 'דמוקרטיה במיטבה'. לכאורה, איך יתכן לומר זאת? הבאתי להם משל מהחיים: יהודי רכש דירה. ביום מן הימים החליט שהדירה גדולה מדי עבורו, הלך והפך את אחד החדרים לחדר אמבטיה. יום אחד דפק בביתו פקח עירוני ושאל: "איך בצעת שנויים בדירה? אין לך רישיון!". השיב: "למה אני צריך רישיון? לא הרחבתי את הדירה, לא הוספתי חדר, השינוי הוא פנימי, בתוך הדירה. בתוך הבית שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה!" הפקח הנהן בראשו ופטר אותו בלא כלום. לימים נסע אותו אדם לנופש בבית מלון והתאכסן באחד מחדרי המלון המרווחים. תוך כדי חופשתו, הוא החליט ששטח החדר גדול מדי, ועדיף ליצור פינה נוספת לשירותים. שכר פועלים והם החלו בבניה. אנשי התחזוקה במלון שמעו רעשים בוקעים מן החדר והזעיקו את מנהל המלון. כשנכנס המנהל לבדוק את מקור הרעש וראה את הפועלים שקועים במלאכתם – חשכו עיניו. הוא צעק על האיש בקולי קולות: "מה אתה עושה?!" השיב האיש בנחת: "אני בונה בחדר יחידת שירותים נוספת"… גער בו המנהל: "באיזו רשות אתה עושה זאת?" הצטדק האיש: "מה בסך הכל עשיתי? לא הוצאתי חדר, לא הוספתי מרפסת, ואפילו לא פתחתי חלון… הכל נעשה בתוך החדר פנימה. בחדר שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני יכול לספר לך כי לפני כמה חדשים עשיתי בדיוק אותו דבר בתוך בביתי, והפקח העירוני פטר אותי בלא כלום"… אומר לו המנהל: "בתוך ביתך תעשה מה שאתה רוצה, אבל כאן זה לא הבית שלך, זה בית המלון שלי!" התורה מרשה לאדם לעשות עם גופו כל מה שיחפוץ. כשיהיה לך פה שלך – תוכל לאכול בו ולדבר איתו כאות נפשך. כשיהיו לך עיניים שלך – תוכל להביט בהן בלי שום מגבלה. כשיהיה לך כסף שלך – תבזבז אותו בלי חשבון. כשהזמן יהיה ברשותך – תוכל לעשות בו כל מה שיעלה על ליבך. אבל כאן בעולם הזה אינך בבית שלך, אתה נמצא בבית מלון. שום דבר לא שלך – לא הפה ולא העיניים, לא הכסף ולא הזמן. הכל שייך לקב"ה! גם הדמוקרט הכי גדול מבין, שבדבר שאינו שלו הוא אינו רשאי לעשות בו כאוות נפשו. אם כך, כל השאלה היא, האם אתה יודע מי בעל הבית של הבריאה – אתה או ריבונו של עולם. וזה נוגע לא רק לקרוב רחוקים, אלא לכל אחד ואחד מאתנו. לכל אחד יש מלחמה עם היצר הרע הפרטי שלו. אם האדם יגיע להכרה שהכל מהקב"ה, אם יחיה מתוך הבנה ש"אל תרע עינך בה כי לי הארץ" – יהיה לו הרבה יותר קל להתגבר על כל פתויי היצר ולקים את כל מצוות התורה.
(מתוך דורש טוב ויקרא)