דקה מתוקה על העמוד היומי: ונותן לתחת הכר או תחת הכסת
אצילות והבלגה
נשאלת השאלה כיצד העולם יכול לעמוד על כתפיים של אנשים חלושים, שגופם צמוק, ומשקלם אינו עולה כמעט על משקל עצמותיהם, וכי עליהם עומד עולם?! אם נטעין על כתפיהם שני שקי מזון, יקרסו תחתיהם. ו…העולם נתלה בהם?! "תולה ארץ על בלימה"?!
והנה:
באחד הימים ר' בן ציון הוזמן על ידי מנהל של מספר כוללים, בבקשה שיקבל על עצמו לומר שיעור קבוע בכולל ערב – "את האברכים הצעירים הללו בכולל תוכל לבנות מהמסד ועד הטפחות בלימוד הלכה" – הציע וביקש.
ר' בן ציון חיבב משימות מהסוג הזה, ולקח את המשרה על עצמו ובמשך כמה שנים אמר שיעורים, וקיבל משכורת.
קבוצת האברכים הראשונה גדלו צמחו והצליחו מאד, הוא למד איתם גם בשעות נוספות. כיום, כעשרים וחמש שנה אחר כך, חצי מאותם אברכים מכהנים כמוצי"ם, כרבנים או מגידי שיעורים.
לאחר כשלוש שנות שובע – של מסירת שיעורים ולימוד עם האברכים, החלו שלוש שנות רעב.
ההנהלה התחלפה, ממנהל מבוגר שהיה ספוג באהבת תורה ולומדיה, למנהל חדש צעיר שהיה רחוק מהמושגים של המנהל הקודם.
ביום מן הימים קפץ על ר' בן ציון רוגזו של המנהל החדש. משום מה החלה לכרסם בליבו של המנהל 'קנאה' או שאר מרעין בישין של מידות לא טובות, עד שהחליט להציק להגאון ר' בן ציון.
*
המנהל צירף לכולל אברכים חדשים, מ'הגורן ומן היקב', צעירים שלא טעמו טעם גמרא כראוי. והמטרה שלו הייתה שהם יחתרו תחת הצלחתו של ר' בן ציון עם האברכים. ואכן הללו החלו להפריע בדרכים חצופות וזולות, בסגנון שהיה מתאים למריבה של צעירים בני שלוש עשרה.
"הביזיון היה רב, עד כי התביישנו אפילו לשמוע את חוצפתם" – אמר תלמיד חכם מהימים ההם "אבל מעיד אני עלי שמים וארץ שר' בן ציון לא הוציא מפיו הגה בגנותם, גם לא מילה אחת, רק אמר לי שוב ושוב: החפץ חיים כותב שכל מה שמדברים על אדם נוסף בגוף שלישי, יש בכך כבר חשש לשון הרע, ולכן לא ראוי לדבר על הענין כלל".
לחתוך בבשר החי
המנהל רמז לו לעזוב את המשרה, אך מפני סיבות משלו לא רצה לומר לו זאת מפורשות, בנסיבות אלו התיר לעצמו לקצץ בנטיעות… חצי משכורת קוצצה.
הוא שתק. איש לא ידע, לא משפחתו, ובוודאי לא האברכים. כי השתיקה של רב"צ לא הייתה שתיקה שיש בה רמזים, אלא התעלמות לחלוטין וזהירות מלשון הרע.
לאחר כשנה מאז שהמשכורת קוצצה, רק אז נודע לאחד מבניו של ר' בן ציון על שאביו סובל בכולל ערב. הבן שליט"א ניסה לשאול את אביו על כך, אך ר' בן ציון הסיט את הענין במחי יד: "זה בסדר, בסדר".
הלימודים המשיכו. חצי שנה נוספת.
קרה פעם נוספת שהמנהל ניגש לר' בן ציון באופן פרטי בשקט וניסה ללחוש באוזנו, דברי גנות וחוצפה. ר' בן ציון רק המתין לסיום דברי ההבל של המנהל ומיד המשיך עם החברותא: "לפי מה שהריטב"א אומר, יש לנו פשט נכון במלאכת בורר – – -".
האסונות שהגיעו
החברותא מאותה תקופה מספר: "הגאון לא נתן לי להילחם במנהל ולא באברכים החצופים. ביקש ממני תמיד בתקיפות: לחרוק שיניים. לבלום. אבל זאת לא ידעתי בשעתו, כי הופסקה לו המשכורת בחציה ולאחר מכן הופסקה כליל, וכי הוא בא ללמדנו בחינם – לתוך הצער שלו, כדי ללמד אותנו תורה, ורק למעננו".
חלפו חודשים נוספים. וארבעת האברכים העיקריים שהציקו לר' בן ציון, ניזוקו: אחד מהם נאלץ להסתובב עם בנו בבתי חולים ונעדר כמעט שנה מהכולל, והיה שקט ממנו. השני לקה בפצע חמור ברגלו, עד שלא יכול היה לשבת, והביא כריות מיוחדות שכמעט לא הועילו. הוא סבל מאד. לפעמים התפתל ביסורים. שניים נוספים סבלו סבל רב, האחד התגרש, והשני, אין לפרט, כדי שלא יזהו את שמו (בשעתו התפרסם הסיפור בבני ברק).
"עוד לפני שהציקו לו, וגם אחר כך, לא פעם ולא פעמים נכנסו לכולל אנשים חשובים והציעו לו להיות ראש כולל לאברכים מצוינים ליטאים או חסידים או ספרדים במקומות אחרים, ותמיד סירב" – מעיד אברך שהיה רבות במחיצתו. "לא התערבתי בהחלטותיו מחמת יראת הכבוד, אבל פעם אחת לא יכולתי להתאפק".
היה זה אחרי שהגיע תלמיד חכם מופלג נשיא של כולל, והציע לו את ראשות הכולל אצלו – אחרי צהרים וערב. הכולל ההוא מנה כ-30 אברכים חשובים מאד, והבטיח לו שתהיה לו שליטה מלאה בכל הנוגע לסדרי הלימוד לקבוע את מה שרצונו ללמוד ולמסור שיעורים, ואף הציע לו סכום כסף גדול במיוחד, והסביר את מניעיו: עלי לנסוע כעת לחו"ל למשך כמעט שנה, ולכן אני מעוניין שתהיה במקומי, וכאשר אשוב אשאיר אותך להיות ראש כולל בערב. ר' בן ציון סירב ולא פירט מדוע. לאחר כמה ימים, הגיע שנית אותו נשיא כולל בליווי ידיד של ר' בן ציון ושכנעו אותו שוב לקבל עליו את התפקיד, אך ר' בן ציון אמר שאינו מתכנן לעזוב את הכולל הנוכחי, ואין על מה לדבר.
לאחר שהלכו, הייתי כאוב מאד, ואמרתי לו: סליחה שאני מתערב, אבל באמת אינני מבין מדוע הרב סירב, הרי בכל מקרה כאן בכולל אנחנו סובלים, מפני שהכניסו אברכים חדשים לא רצויים, והמצב בכללות הולך ודועך, בקושי יש אברכים מיוחדים שקדנים, כי כמה כבר עזבו למשרותיהם ונכנסו במקומם אברכים חלשים, ומסתמא גם המשכורת של הרב לא בשמים, ולעומת זאת שם מדובר ב-30 אברכים מופלגים, והבטיחו משכורת מסתמא כפול ממה שאתה מקבל היום (לא ידעתי כי כבר קיצצו) ומצבך הכלכלי דחוק, ומדוע שהרב לא יקבל את התפקיד?! – העזתי ושאלתי בצער.
"תבין, ר' שלמה, הסביר לי מורי ורבי ר' בן ציון. לכולל המדובר לא תהיה בעיה למצוא ראש כולל אחר תמורתי, כולם "יקפצו" על התפקיד. מדובר במקום שיש בו הכל – גם אברכים טובים, גם משכורת נאה, אבל כאן, אדרבה המצב לאחרונה לא טוב, ובעיקר יש כאן אברכים בודדים מסוימים שעדיין אינם חזקים בהשקפה, ואם אני עוזב, הם יתפזרו ויצאו לעבוד, וחלק מהם יתדרדרו גם מבחינה רוחנית. כיצד אני יכול לקחת אחריות על הדבר?! למרות מה שקורה כאן, ועם כל הצער. לא אעזוב אותם! כי לא ימצאו אחר שישקיע מאמצים במקומי" משך ר' בן ציון בכתפו ואמר שוב: "לא אעזוב".
הכוח שבו נאמרו המילים הללו 'לא אעזוב אותם' היו חזקים כמו הדממה שלו תמיד, והדממה הייתה איתנה כמו ההבלגה, ושלושתם יחד היו מאירים כצאת השמש בגבורתה.
ואם הייתם רואים את העוצמה שעמדה באותה שעה בפניו של ר' בן ציון המבליג, אם הייתם רואים את האצילות שהייתה חזקה כפלדה ומאירה כשמש, הייתם מבינים כי על כוחות אלו אפשר לתמוך את כל עמודי תבל "תולה ארץ על בלימה".
וכך במשך שנה נוספת לימד והגיע במסירות רבה, ללמוד וללמד, ללא משכורת כלל, עד שאותם אברכים בודדים עזבו מעצמם את הכולל, וכבר לא הרגיש אחריות לגורלם, רק אז עזב את הכולל.
סיפרו, כי הרבנית אשתו של ר' בן ציון, ניסתה כמה פעמים לבקש ממנו לעזוב את המקום, והוא ענה לה מה שענה. לא ידוע לנו בוודאות מה ענה ומה עוד אמר לה ר' בן ציון, ומה הייתה השיחה ביניהם, אבל נבקש להעלות בדעתנו, כי זו הייתה אחת התגובות של הרב פלמן ברגעים קשים:
אשתי. לא אני ולא את, חלילה, לא נבקש מהקב"ה להעניש מישהו בגללנו, לא בפה, ולא במחשבה למרות שאנחנו סובלים. מה בכל זאת אני ואת יכולים לעשות? נבקש מהקב"ה: "יהי רצון מלפניך שומע קול ביזיונות, שתשים ביזיונותינו בנאדך להיות ותצילנו מכל גזירות קשות אכזריות".
אולי היא פנתה לזווית החדר, כמו רבקה אמנו ע"ה והתפללה, הוא בזווית אחת והיא בזווית שניה. והם נענו.
(ללא שם)