"כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ" (פרק ה, משנה יח)
יש לתמוה, היאך הובטח מזכה הרבים ש"אין חטא בא על ידו", הלא הדבר סותר לכאורה ל'בחירה' שיש ביד כל אדם לבחור בין טוב לרע?!
עוד יש לתמוה, שמתחילה פתח התנא ואמר שכל המזכה את הרבים "אין חטא בא על ידו", ולבסוף הביא ראיה ממשה רבינו ש"זכות הרבים תלוי בו", ולכאורה הם שני עניינים שונים?!
והנה, דברי משנתנו נאמרו גם בגמרא במסכת יומא (פז ע"א) ושם פירש רש"י: (ד"ה אין)
"אין חטא בא על ידו' – הקב"ה מדחה מפניו את העבירה, שלא תבוא לידו".
כלומר, משמים מסייעים בעדו שלא תבוא עבירה לידו, אבל עדיין הבחירה בידו אם ירצה הוא לבוא לידי עבירה.
בפשטות, הכוונה היא שאין חטא בא לידו בשוגג, אבל עדיין הבחירה בידו אם לעבור במזיד, וכך נראה גם מהמשך דבריו שם (ד"ה כי): “שהקב"ה מונע את החטא מלהכשילו", דהיינו שלא ייכשל בשוגג.
אולם נראה, שיש כאן מעלה גדולה נוספת הנרמזת בדברי רש"י, והיא, שמזכה הרבים זוכה להתעלות ולהתרומם למדרגה רוחנית גבוהה יותר, עד ששוב אין החטא “בא לידו", כלומר, מעתה אין הוא ניסיון קרוב ומצוי, כי אם דבר רחוק ומופקע מהווייתו, שאף שהוא עלול להיכשל בו, מכל מקום לא יבוא אליו הניסיון מצד עצמו, אלא אם ילך הוא מעצמו אחר עצת יצרו ויביא את עצמו לידי ניסיון.
נמצא, אפוא, שאכן לא ניטלה מידו הבחירה, ועדיין יצרו אורב לו להפילו אם יזדמן אצלו, אבל אינו רובץ לפתחו להכשילו, וזה הוא שאמרו ש"אין חטא בא על ידו".
אמנם מעתה עלינו להתבונן, כיצד באמת זוכה מזכה הרבים להגיע למדרגה כזו ש"אין חטא בא על ידו"? כיצד הוא מתעלה ומתרומם למדרגה רוחנית גבוהה כל כך עד שאין יצרו מורשה להתקרב אליו ולהכשילו?
התשובה לכך נעוצה בהמשך דברי התנא – "משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו". אפילו משה רבינו – ביאר בעל ההפלאה (פתחא זעירא אות כט) – אדון הנביאים, לא זכה למדרגת נבואתו אלא בשביל ישראל, משום שבאופן נבואתו הייתה תועלת גדולה ונוראה לישראל כאילו שמעוה מאת השם יתברך בעצמו, וממילא הייתה בזכותם תועלת למשה רבינו שנתייחד עמו הדיבור והשכינה הייתה מתלבשת בו.
והוסיף בעל ההפלאה, שכך הוא גם בכל תלמיד חכם, כאשר הוא צינור המשפיע לרבים, נותן השם יתברך בקרבו את שפע החכמה של כל אחד ואחד מן המקבלים ממנו, ונמצא שהתלמידים מחכימים את רבם, שבזכותם הוא מתעלה להפליא בחכמת התורה.
ולא בחכמת התורה בלבד, אלא בכל זיכוי הרבים שהוא – "זכות הרבים תלוי בו" כאילו עשה הוא בעצמו, והריהו מתעלה במדרגתו עד לאין ערוך כפי מספר העושים בזכותו, שהרי כל אותם עילויים שנתעלה כל אחד ואחד מהם, מתעלה גם הוא עמהם.
ובעומק הדברים יש לבאר עוד, שכאשר אדם נותן את עצמו ומפקיר את כל כוחותיו ויכולותיו למען זיכוי הרבים, הוא אינו עוד בגדר 'יחיד' אלא זוכה למעלת ה'ציבור', דהיינו שכל מעשיהם הטובים מתייחסים גם אליו לא רק בתוך אלפי מעשים של יחידים, אלא בתור התעלות כללית של כל הציבור, וממילא יש לו 'הגנה' ו'שמירה' במדרגה של ציבור', של קהל ה', ומתוך כך הוא בא למעלה העצומה של "אין חטא בא על ידו".
הוא לקה בליבו ועול הישיבה נפל על כתפי אבי ז"ל
אבי ז"ל נוהג לספר אודות 'זיכוי הרבים' שבזכותו – כך הוא מרגיש – זכה שבני משפחתו הולכים בדרכי אבותיו, דרך התורה המסורה, למרות שאצל הרבה משפחות אחרות ששרדו את המלחמה, המצב אינו כך ל"ע:
"היה יהודי בטורונטו בשם רבי מאיר ליבוביץ, הוא רצה מאוד להקים את ישיבת נר ישראל. לשם כך הוא פנה לאנשי הקהילה וביקש מהם את עזרתם.
כשהוא פנה אלי, אמרתי לו שאני מאד טרוד בענייניי, שכן טרם השתקעתי ובניתי את ביתי ואת מקורות פרנסתי. אך הוא הפציר בי כי גם אם בפועל לא אוכל לעזור לו, לפחות שאסכים שהוא יזכיר את שמי בין אנשי הקהילה כפעיל בישיבה, היות וזה יעודד אנשים אחרים לעשות כך גם הם.
הסכמתי לכך, ואכן במשך כמה חודשים הוא פעל לבדו לבניית הישיבה, עד שלקה בליבו ונפל למשכב למשך זמן ארוך. מכיון ששמי היה בין פעילי הישיבה, הוטל עול הישיבה על כתפיי. גם כאשר הבריא רבי מאיר, אסרו עליו הרופאים ליטול על עצמו שוב את עול הישיבה, וכך יצא שזכיתי לעסוק במשך שנים רבות בהקמת והחזקת הישיבה. זו, לעניות דעתי, זכות הרבים שעומדת למשפחתנו ללכת בדרך התורה והיראה…".
(מסכת אבות ‘דרש דוד', פרק ד' עמ' שי)