יוחנן וסרמן
היה זה לפני כשלושה שבועות, כשאחד מתלמידי ישיבת ‘משכן ישראל' נסע באוטובוס פנימי בירושלים עיר הקודש, ולפתע צדו עיניו שקית של תפילין.
הבחור התקרב, הרים את השקית, וגילה שאכן, מדובר בזוג תפילין חדש ובוהק. השקית עצמה נראתה גם היא חדשה, הניילון העוטף אותה היה מבריק, כאילו יצא לפני דקותיים מבית היוצר.
הרקמה שעל גב שקית הבד הסגירה את שמו של הבעלים הצעיר: “ישראל מאיר אלימלך דייטש", והמוצא הישר אסף את השקית, לקח עמו לישיבה.
מה יעשה בחור ישיבה עם שקית תפילין? אפילו טלפון כדי להתחיל לנסות ולברר או לפרסם מודעת השבת אבידה בעיתון אין לו… הוא הגיע לישיבה, ומסר את התפילין ליעדיו של מורו ורבו, המשגיח הנודע דישיבת מיר ודישיבת משכן ישראל הגה"צ רבי בנימין פינקל שליט"א, הידוע בקשר המיוחד שיש לו עם כל אחד ואחד מתלמידיו.
הגר"ב פינקל בירר מה טיבה של שקית התפילין, וכשהבין שהתגלגלה לידיו מצווה של ‘השבת אבידה' שש ושמח כמוצא שלל רב.
“שנים רבות לא קיימתי כראוי מצוות השבת אבידה", גילה המשגיח לתלמידו, “כבר עשרות שנים שאני משתוקק למצווה זו, אבל לא נזדמנה לידי מציאה שאוכל להשיב למאבד. אשמח מאוד לקחת על עצמי את העול".
התלמיד הבין היטב מדוע לא זכה ראש הישיבה לקיים מצוות ‘השבת אבידה', כל מי שראה אותו פעם צועד ברחובה של עיר או נוסע באוטובוס, יודע למה המשגיח לא יכול למצוא שום דבר. “גם אם המשגיח כן ימצא אבידה, זה יהיה בגדר ‘זקן ואינה לפי כבודו'", העיר התלמיד, “אבל להחזיר זוג תפילין זה בוודאי לפי כבודו של כל אחד ואחד, גם תלמיד חכם ומרביץ תורה לרבים…".
ואכן, התפילין נמסרו לידי המשגיח, שלא איחר לנסות ולמצוא את בעל האבידה.
היה זה ביום שישי, ערב שבת קודש, ולמרות הצורך להתכונן לשבת, דחה המשגיח את הכל וישב לעסוק קודם כל במצוות השבת אבידה.
הוא נכנס לחדרו עם ספר טלפונים של ירושלים
הוא נכנס לחדרו עם ספר טלפונים של ירושלים, והחל לעבור על כל אחד ואחד מהמספרים של משפחות ‘דייטש' המתגוררות בעיר. “שלום, משפחת דייטש? יש לכם בן בשם ישראל מאיר אלימלך??? אין לכם? אולי אתם מכירים במשפחה המורחבת בחור בשם ישראל מאיר אלימלך דייטש? לא מכירים? טוב תודה, סליחה על ההפרעה".
השיחה הזאת חזרה על עצמה פעמיים ושלוש, עשר ועשרים פעמים. המשגיח סימן בספר הטלפונים איזה ‘דייטש' כבר ענה לו ואצל איזה ‘דייטש' לא קיבל מענה ויש לנסות להתקשר שוב.
בני משפחתו של המשגיח דאגו לו ואמרו שאולי הגיע הזמן להניח מעט לנושא התפילין, המשגיח צריך להתארגן לקראת שבת קודש. אפשר לחלק את העבודה בין בני המשפחה והתלמידים שייקחו כל אחד חמישה מספרים ויתקשרו אליהם במקום שהמשגיח יתקשר אחד אחד, אבל דבריהם לא עשו עליו רושם: “עד שהזדמנה לידי מצוות השבת אבידה, לא אנוח ולא אשקוט, אני חייב לקיים את המצווה הזאת בשלימות", אמר.
אחרי שלוש שעות של מאמץ, שוב התקשר המשגיח ל'דייטש' נוסף, ושם עונה לו יהודי חביב שהסתקרן למשמע השאלה: “לא!", אמר האיש “אין לנו בן בשם הזה, אבל למה אתם מחפשים בחור בשם ישראל מאיר אלימלך???", המשגיח הסביר לו: “יש לנו זוג תפילין של בחור בשם זה, שנמצאו באוטובוס בירושלים, ולכן אנחנו מחפשים את המאבד…".
אה, יש לי רעיון!", אמר האיש שמעבר לקו
“אה, יש לי רעיון!", אמר האיש שמעבר לקו, “תחשבו, מה עושה מי שמאבד משהו חשוב ויקר, כמו זוג תפילין למשל?"…
“נו, מה הוא עושה?", תהה המשגיח בקול.
“מתקשר ל'קופת העיר' ותורם 180 שקל לצדקה כסגולה שתימצא האבידה!
“ולכן מה שאתם צריכים לעשות זה להתקשר ל'קופת העיר' ולשאול אותם אם מישהו בשם ‘דייטש' התקשר כדי לתרום כסף כסגולה שימצא את התפילין שלו!".
המשגיח סבר וקיבל, נשמע רעיון מצוין ואם לא יועיל בוודאי לא יזיק. הטלפון הבא היה ל'קופת העיר', ומעבר לקו היה שיתוף פעולה מלא, החלו חיפושים ברשומות, מי תרם היום כסף לקופת העיר, והאם הוא הזכיר את רצונו למצוא זוג תפילין…
ואכן לאחר חיפוש קצר נמצאו שלושה מאבדי תפילין שתרמו באותו יום כסף ל'קופת העיר' כסגולה שימצאו את אבידתם בהקדם. אחד מהם היה בקרעסטיר, היו ערב יום ההילולא של הרה"ק רבי ישעי'ה בן ר' משה זיע"א, השני היה בצפת והשלישי איבד תפילין בירושלים! רגע רגע, נראה מה השם… דייטש!!!
המשגיח קיבל את הפרטים ומיהר להתקשר לתורם הלא הוא הגה"ח רבי יהודה דייטש שליט"א, משפיע נודע בירושלים עיר הקודש ובנו של הגאון רבי מתתיהו דייטש שליט"א, גאב"ד ‘רמת שלמה'.
הרב דייטש הרים את הטלפון, ושמח שמחה גדולה לשמוע שהתפילין של בנו נמצאו ב"ה.. מיד שאל את המוצא הישר לשמו: “קוראים לי פינקל", השיב המשגיח, והרב דייטש מיד הבין מי הוא הדובר מעבר לקו…
אתמול היתה צריכה להתקיים שמחת הבר מצוה לבני
“איזו סייעתא דשמיא! אמר, “אני בדיוק חושב על דרכים איך להשיג את המשגיח, והמשגיח מתקשר אלי, גם התפילין נמצאו וגם הצלחתי להגיע למשגיח!!!", השמחה כמובן היתה גדולה מאוד, והמשגיח הטה את אוזנו כדי לשמוע מה בפיו של הרב דייטש…
“למרבה הצער", סיפר הרב דייטש, “אחי הצעיר הג"ר דוד דייטש, התאלמן בפתע פתאום מרעייתו, האשה הצדקנית מרת חנה פעשא ע"ה, בתו של כ"ק מרן אדמו"ר מספינקא יבלחט"א.
“למעשה אתמול היתה צריכה להתקיים שמחת הבר מצוה לבני, ישראל מאיר אלימלך שיחי', אבל בגלל הצער הגדול לא יכולנו לחגוג בשעה שאחי ובניו יושבים שבעה בכזה אבל גדול ונורא, ולכן החלטנו על פי עצתו של אבי מורי שליט"א, לדחות את שמחת הבר מצווה בשבוע.
“בני שיחי' כמובן התאכזב מאוד, אחרי שכבר התכונן נפשית לאירוע הגדול ולמד את הדרשה הדק היטב, פתאום ברגע האחרון נדחה האירוע. זה מגיע יחד עם מה שאירעה במשפחה, וכולנו מבולבלים כתוצאה מכך, ולכן הוא שכח את התפילין באוטובוס מתוך פיזור הנפש שאוחז בכולנו בימים אלו. מיד אחרי שירד מהאוטובוס הוא נזכר שהתפילין לא איתו ומיהר ליצור איתי קשר ומכאן ואילך לא נותר לנו אלא לעשות מה שעושה כל אחד שמאבד תפילין, להתקשר לקופת העיר, לתרום סכום הגון לצדקה ולהתפלל שהאבידה תימצא בקרוב".
“אבל למה חיפשתם אותי?", ניסה המשגיח להבין, והרב דייטש שטח את בקשתו: “מאחר ואחי חווה עכשיו דבר קשה כל כך, עלה בדעתו של אבי מורי שליט"א רעיון. אבא אמר שמאחר ואירוע הבר מצווה של בני שיחי' יתקיים ככלות השבעה, אחי בוודאי יבוא להשתתף, ואבא הציע שאולי נקרא למשגיח שיבוא לעודד אותו, כי הרי גם המשגיח חווה בעבר צער דומה בפטירתה של הרבנית ע"ה, ואם כן אין בדור הזה משפיע שיכול למצוא את מילות הניחום הטובות לאלמן טרי, יותר מהמשגיח שליט"א…
“לכן שטוחה בקשתי, שהמשגיח יבוא לשמחת בר המצווה של בני שיחי', ובמהלכה יישא דברים בפני הציבור, וגם ידבר עם אחי ר' דוד, כדי להרעיף טללי נחמה וחיזוק על לבו!".
המשגיח כמובן הביע בו במקום הסכמה מלאה להשתתף בשמחת בר המצווה: “עכשיו כשאני זוכה להשיב לחתן בר המצווה את התפילין שלו, נהייתי ממש ‘מחותן' בשמחה הזאת", אמר בהתרגשות, “בוודאי שבלי נדר אשתדל לבוא ולהשתתף בשמחה הגדולה".
נענה הרב דייטש והשיב: “מיד כששמעתי מבני שהתפילין היקרות אבדו, חשבתי על מה ולמה עשה ה' לנו ככה, במיוחד שזה בא אחרי מקרה קשה המשבר כל לבו של אדם. עכשיו אני יודע שהקב"ה סובב את זה כך שאוכל למצוא את המשגיח ושהמשגיח יהיה ‘מחותן' עם השמחה שלנו, ולא אבדו התפילין מלכתחילה, אלא כדי שהמשגיח יזכה במצוות השבת אבידה ויבוא להרעיף טללי תחיה על לבו של אחי".