הילה של קדושה עוטפת את צפת בלילות שבת, ואוירה חגיגית שוררת בבית הכנסת. עם סיום התפילה וברכות ה'גוט שבת' הלבביות הנשמעות בבית הכנסת, הכריז הגבאי כמנהגו מדי פעם: 'הרב משה א. מזמין את הציבור ל'שלום זכר' בביתו לרגל הולדת בנו. מזל טוב והרבה נחת!'
ואכן בליל שבת מיהרו רבים מבני הקהילה להגיע לביתו של ר' משה, להתכבד מהמטעמים, ולברך בחביבות וידידות אהבה את אבי הבן. גם ר' יצחק תכנן להגיע, אלא שהסעודה התארכה, ואחר כך התעכב, ולבסוף לא יכול היה לעזוב את הבית בשעה כה מאוחרת…
ביום המחר מגיע ר' יצחק לבית הכנסת וכבר מתכנן לברך את ידידו ר' משה כי לא עלה בידו הדבר אמש, אך משהבחין בו ר' משה, פנה אליו בפנים זעופות: 'הו, הנה האיש החשוב, ר' יצחק, זה שלא נאה לו לבוא לשלום זכר של ידידיו… אתה בוודאי חושב שאינני זוכר שפספסת כבר את השלום זכר של בני הקודם, ואתה לבטח בטוח ששכחתי שלא היית בבר המצוה של יענק'לה שלי אך לפני חצי שנה… אה, עשית עליי חרם?'
ר' יצחק החוויר והסמיק חליפות, לעיני כל הקהל 'שפכטל' כזה, על הבוקר… והוא באמת לא זוכר מה היה ב'שלום זכר' הקודם ובבר המצוה של יענק'לה… מה שבטוח, שמאוד לא נעים לעמוד במרכז בית הכנסת באמצע תפילת השבת, ולהישטף במקלחת של צוננין ורותחין מעורבבין מול כל הציבור המביט מופתע והמום: 'נו, ואם לא הגיע לשמחה שלו, לכן מגיע לו כזו מקלחת? לכן מגיעות לו צעקות כאלה במרכז בית הכנסת?'
אם הקהל חש בכך, נקל לתאר את תחושתו של ר' יצחק עצמו. מושפל וחיוור מיהר לעשות את דרכו למקומו ונבלע בתוככי טליתו רגע לפני שדמעות בושה וביזיון יציפו אותו לעיני כל. הוא רק ביקש שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו ככה, כמו שהוא, בעיצומה של התפילה…
לקראת סיום התפילה מיהר לחמוק מבית הכנסת מיציאה צדדית, פגוע וחפוי ראש. השעות הבאות אמנם הקהו אך במעט את הבושה והעלבון שצרבו את נשמתו, אך עדיין היו בו רגשי זעם קשים על ידידו לשעבר ר' משה, שבחר להשפילו באופן כה בוטה. גם ליל מוצאי השבת עבר עליו בסערת רגשות עזה, תוך שרגשות הכעס מציפים אותו…
ביום ראשון בבוקר הצליח לסדר איכשהו מחשבותיו על החוויה הקשה שחווה, והרהר: 'והלא מה אתה מבקש ממנו – שידונך לכף זכות מדוע לא השתתפת בשמחתו. אולי תאמץ אתה את צורת החשיבה הזו, ותדון אותו לכף זכות? אולי בדיוק על מצבים אלה ראוי למחול ולא להקפיד? אולי הוא עדיין בלחץ מהלידה, והילדים תלויים בו, ויש עליו עול גדול של סידורים, והוא בקושי ישן, ומי יודע מה עוד – וזה גרם לו להתפרצות?'
עודו מהרהר, ורגליו מוליכות אותו אל היער הסמוך, שם הקדיש חצי שעה תמימה לסדר לר' משה 'כתב הגנה', מה גרם לו להתפרץ עליו בצורה כזו… בסופו של דבר, הצליח למצוא סיבות מקלות שהובילו להתנהגותו של ר' משה, והצליח לנקות את לבו מרגשי הזעם והכעס כלפיו, ולמחול ולסלוח לו בלב שלם…
תחושת אושר לא מוכרת פשטה בנשמתו, קנתה שביתה בלבו. דמעות אושר זכות הציפו את עיניו, טיהרו את נפשו. הוא חש כמתעלה טפח וטפחיים מעל הקרקע, מתרומם בענן של טוהר זך. רגשות הקירבה לבורא עולם הביאו אותו לנצל את עת הרצון, לשפוך שיח ולהתפלל במילים פשוטות על בתו המבוגרת, הממתינה כבר כמה שנים לזיווגה ההגון…
היתה זו תפילה מלב נקי, תפילה בהתרגשות יתירה כפי שלא חווה מעולם. הוא חש איך שערי שמים פתוחים בפניו, איך העובדה שדן את ידידו לכף זכות פתחה בפניו את כל המנעולים. הוא מיהר לנצל את שעת הכושר, לשפוך את לבו בדמעות שליש…
ההמשך, כמו לקוח מסיפור דמיוני, אך הוא אמת לאמיתה, והופיע במכתב בכתב ידו של ר' יצחק, שנשלח אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ופורסם בספר 'ברכי נפשי'. וכך הוא כותב:
'באותו ערב', כך ממשיך המכתב, 'הגיע הטלפון לו אנו מחכים מזה שנים. לא אלאה בפרטים, אך בתוך שבוע ימים הפכה בתי לכלה מאושרת!'
זהו כוחו של לימוד לכף זכות, הפותח שער לישועות נכספות רבות, הן כל הישועות ממתינות לנו, רק יש משהו שמעכב, איזו התנהגות לא רצויה שטעינו בה, איזו תפילה שלא התפללנו כראוי, איזו נפילה שחווינו… אך חז"ל מגלים במסכת שבת דף קכ"ז, שכאשר יהודי דן את זולתו לכף זכות – הוא מעורר בשמים שידונו אותו לכף זכות, וממילא כל הסיבות המונעות אותו מאושרו מתפוגג ונעלמות…
ואז, לא נופתע מהשפע שייפול עלינו משמים… הרי כל הסיבות המונעות אותו – נעלמו ואינן, כי אנו דנים לכף זכות!
(פניני פרשת השבוע)