עמוד היומי עם גישמאק: ומתוך שלא מיחה בה
סוגייתנו העוסקת בענייני תוכחה, מצוטטת רבות בספרי הפוסקים העוסקים בהגדרת חיוב התוכחה.
ציוותנו התורה (ויקרא יט/יז), "הוכח תוכיח את עמיתך" – "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך" (רמב"ם הל' דעות פ"ו הל' ז').
הוכחת חוטא שימשיך במעשיו: אחד הנידונים שבו עסקו הפוסקים הוא, אם חובה התוכחה תקפה, גם כאשר ברור כי החוטא לא ישעה לדברי התוכחה שייאמרו לו. לכאורה, קיימת הוכחה מוצקה בגמרתנו לכך, שבמקרה האמור, אין חובה להוכיח את החוטא.
בנביא נאמר (יחזקאל ט/ד), כי לפני חורבן העיר ירושלים ובית המקדש, הקב"ה ציווה על המלאך גבריאל: "עבֹר בתוך העיר בתוך ירושלים, והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה".
הגמרא מסבירה: "אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, לך ורשום על מצחן של צדיקין תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה". כאשר מדת הדין טענה, כי הצדיקים אינם חפים, מפני שלא מיחו בפני הרשעים על עוונותיהם, ענה הקב"ה: "גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם, לא יקבלו מהם". הרי לנו, כי אין חובה להוכיח את הרשע שלא יקבל את התוכחה [ואף שמידת הדין שבה וטענה, כי רק לפני הקב"ה הדברים היו גלויים, אך אותם צדיקים לא ידעו על כך, עדיין מוכח, כי לו היו יודעים היו פטורים] (הגהות מיימוניות על הרמב"ם שם אות ג' בשם כמה ראשונים וכן דעת תוס' ד"ה ואע"ג. עיי' "ביאור הלכה" סי' תר"ח ד"ה "אבל אם מפורש בתורה").
להוכיח חוטא גם אם יהפוך משוגג למזיד: ברם, רבי אליעזר ממיץ, בעל ה"יראים" חולק וסובר, כי קיימת מצוות תוכחה, גם כאשר ברור שהחוטא לא ישעה לדברים. זאת ועוד, להלכה אף נפסק (רמ"א או"ח סי' תר"ח סעי' ב'), כי אף במקרים שבהם החוטא יהפוך משוגג למזיד בעקבות התוכחה, עדיין חובה להוכיחו! אמנם, במספר מקומות נאמר בגמרא (לקמן קמח/ב, ביצה ל/א), כי "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", אולם, בעל העיטור מגביל סייג זה לאיסורים שאינם מפורשים בתורה, ואילו על איסורים המפורשים בתורה, חובה למחות ביד החוטא ולהוכיחו בכל מקרה, וכן נקטו ראשונים רבים וכן נפסק להלכה (רמ"א שם).
עדיין עלינו לבאר, כיצד שיטה זו מתיישבת עם האמור בגמרתנו, כי הקב"ה הגן על הצדיקים שלא מיחו ביד הרשעים, בטענה כי תוכחתם לא היתה מתקבלת. היו שביקשו לומר ("עפרא דארעא על ארעא דרבנן" השמטות מ' אות קל"ו), כי הצדיקים אכן מיחו על איסורים מפורשים בתורה, וכל הדו שיח בין הקב"ה למידת הדין התנהל על עבירות קלות. ברם, דבריהם נדחו בטענה, כי לא יתכן להענישם על אי תוכחה על עבירות קלות, בעונש החמור מזה של החוטא בעצמו ("אוצר המלך" לרבי צדוק הכהן, הל' דעות פ"ו הל' ז').
ה"ביאור הלכה" (שם) מבאר, כי אכן חובה למחות ביד החוטא, הן אם הדברים יתקבלו והן אם לאו. ברם, אין להשוות בין עונשו של הנמנע מהוכחת החוטא אשר ימנע מן החטא בעקבות התוכחה, לבין עונשו של זה של הנמנע מהוכחת חוטא שיעמוד במריו. הנמנע מהוכחת החוטא נתפס בעוונו, מפני ש"כל ישראל ערבים זה לזה" (שבועות לט/א-ב, עיי"ש), אך ורק אם זה היה סר מעוונו בעקבות ההוכחה, וזאת אשר טען הקב"ה להגנת הצדיקים, כי אין להתפיסם בעוון החוטאים, מפני שהללו לא היו שבים מדרכם הרעה.
להוכיח החוטא כדי שלא ילמדו ממעשיו: הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל (שו"ת "טוב טעם ודעת" מהדורא תליתאי ח"ב סי' ז'), מסיק מגמרתנו הלכה נוספת בהלכות תוכחה. הגמרא (נד/ב) מבארת את האמור במשנה ש"פרתו של רבי אליעזר" יצאה עם משא בשבת, שלא כדין, כי אף על פי שלא היתה פרתו, אלא פרת שכנתו, "מתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו". מכאן הוא מסיק, כי ככל הנראה רבי אליעזר נמנע מלהוכיחה מפני שסבר שמוטב תהא שכנתו שוגגת ולא מזידה, אולם, היה עליו להוכיחה, מפני שאחרים למדו ממעשיה אשר נעשו בפרהסיא, ומוטב תהא שכנתו מזידה ולא שוגגת, ובלבד שאחרים יתוודעו לתוכחתו של רבי אליעזר וימנעו ממעשים דומים.
(מאורות הדף היומי)