מאת: הרב ישראל היימן
"חַזוּ בָּנַי חֲבִיבַי…. וְעָסְקִין בְּחֶדְוָתָא דִילִי"
כשאני שומע את צמד המילים 'גישמעק בלימוד' זה מעמיד אצלי, אוטומטית את דמותו של מו"ר ראש הישיבה הגרש"י בורנשטיין זצוק"ל. אני רואה בעיני רוחי את דמותו האצילה כשהוא עומד על מדרגות ארון הקודש, סטנדרים לתמיכת הידיים משני צדדיו וכולו לוהט בריתחת הלימוד כשמתיקות ועריבות נוטפת מכל מילה והאווירה המיוחדת משפיעה על חלל בית המדרש.
מי שראה זאת פעם אחת, לא ישכח.
זה היה מחזה שכמעט לא ניתן להעביר אותו במילים. שיעוריו נתנו מימד לא רק של עמקות התורה ורוממותה, הם נתנו גם את המימד של כבוד התורה, בצורה בה הוא העביר את השיעורים, במתיקות שהוא נסך בכל שורה בגמרא או בכל דיבור ברש"י.
למדנו ממנו לא רק איך 'מפרקים' תוס' או דיבורים של הראשונים, למדנו ממנו הרבה איך ניגשים ללימוד, איך חווים לימוד של סוגיה…
אמר לי פעם אחד מגדולי תלמידיו, תלמיד חכם עצום שכבר שמע ממנו שיעורים כמה עשרות שנים עוד מימות 'חברון גאולה'. אותו תלמיד היה מקפיד להיכנס מידי יום לשיעור יומי וכל שבוע לשיעור כללי, לא פיספס שום שיעור גם בימים בהם נולדו ילדיו. הוא ידע כמעט תמיד מראש את רוב מה שייאמר בשיעור כיון שהוא כבר שמע כמה מחזורים על המסכת הנלמדת והכיר את תורתו של ראש הישיבה כמעט על כל דיבור המתחיל בכל סוגיה. הוא הסביר לי את הכמיהה הבלתי נגמרת שלו להיכנס ולשמוע שוב ושוב. "חוץ מהדברים הרבים שמתחדשים מידי מחזור, גם בדברים הישנים אני מוצא טעם, לא תמיד בעצם מה שנאמר – את זה אני מכיר ויודע מראש שזה הולך להיות המהלך. אני נכנס לשיעור בשביל לחוות את הגישמעק של הדברים פעם נוספת. הצורה בה ראש הישיבה 'מוריד' את הדברים, המתיקות של צורת אמירת החידושים, בשביל זה אני נכנס".
כמדומה שהסוד של המתיקות הזו, מה שגרם ל'זיסקייט' הזו בלימוד הייתה העובדה שהוא פשוט היה שם… חי בכל רמ"ח ושס"ה את מה שהוא אחז בו כרגע.
היה לוקח לו זמן 'להתעורר' אחרי שיעור יומי
לא היה אפשר להסיח את דעתו לפני שיעור, לא היה אפשר לשוחח איתו בשום נושא לפני או מיד אחרי השיעור. היה לוקח לו זמן 'להתעורר' אחרי שיעור יומי, כל יום ממש.
אחרי השיעור כמעט בכל יום היה נשאר ראש הישיבה לשוחח בלימוד עם בחורים ולכן היה נצרך ללכת להתפלל מנחה בבית כנסת סמוך, שם התחילו את התפילה מאוחר יותר מבישיבה. בדרך הקצרה מהישיבה לבית הכנסת לפעמים השתרר ביניהם שקט, מקורבו שליווה אותו לא דיבר איתו בשביל לא להפריע לריכוז. כעת אמנם כבר אחרי השיעור אבל רעיונותיו משוטטות עוד בעולם בו מתערבים ראשונים ואחרונים לשונות וציטטות מהסוגיא בה אוחזים. לפעמים הוא היה פולט לעצמו, "לא בטוח שזה מסתדר עם הרשב"א"… בדרך כלל הוא לא ביאר מהו ה'זה' ולאיזה רשב"א הוא מתכוון… אבל היה ניכר בעליל שהוא לא איתנו…
אחרי התפילה הוא היה אומר למי שליווה אותו, שלא בטוח שהיה מותר לו להתפלל, הראש שלו היה בורח כל הזמן לשיעור, אז גם היה מוסיף בקשה לקרוא לאחד מתלמידיו הגדולים שהיה 'החוזר' של השיעור כדי לחדד איזה נקודה שהתחדשה לו באמצע התפילה.
בחורים ואברכים היו 'רבים' ממש כדי לזכות לקבוע איתו שיעור או חברותא אפילו פעם בחודש. הייתה תקופה בה היו לו בשבוע אחד למעלה מארבעים שיעורים וחברותות כל שבוע. היה תענוג בלתי נתפס ללמוד איתו ולשוט בכל מרחבי התורה. זכיתי ותקופה מסוימת למדתי איתו בלילות מסכת ביצה. ראש הישיבה התנצל בתחילת הלימוד שאולי הלימוד לא יהיה כל כך פורה כיון שהפעם האחרונה שהוא למד את המסכת הזו הייתה לפני 17 שנה.
סדר הלימוד היה שהוא למד עם גמרא רגילה ומתחתיה הייתה פתוחה גמרא 'שוטנשטיין'. הוא נתן לי לקרוא קטע ולהסביר את הפשט, הוא היה משלים את הנצרך ואחר כך היה מציג את עיקרי הראשונים והנידונים העיקריים בסוגיא. בסופו של דבר הוא היה מרים את הגמרא ממנה למד כל הזמן ומעיין בהערות של השוטנשטיין לראות אם לא נשכח ממנו איזה פרט… במהלך כל המסכת שנלמדה לאורך קיץ שלם, מידי לילה היה פעמיים שהוא מצא הערה שלא נאמרה על ידו קודם, בדרך כלל היה מתפלא: "איך הם לא מביאים כאן את הנידון הזה או את הריטב"א/מאירי/פני יהושע הזה… זה ממש יסודי כאן"…
ניתן להבין שלא רק מסכת ביצה נחרטה במוחי, הצורה של הלימוד, הפרישקייט והמתיקות נכנסו בי לא פחות.
הסוד שלו היה שהוא היה שם!
הסוד שלו היה שהוא היה שם! בתוך הסוגיא בלי שום מחיצות – כל הזמן.
לא היה יום אחד שהוא שאל איפה אחזנו אתמול, הוא היה מתחיל בדיוק באותה נקודה בה סיימנו. לא רק בחברותא יומית, גם אלו שלמדו איתו פעם בחודש מעידים על אותה תופעה, הוא אף פעם לא היה צריך להיזכר איפה אוחזים, בטבעיות הוא היה פותח בעמוד הנכון ומתחיל בדיוק מאותה נקודה בה הוא הפסיק לפני חודש… בעומק העיון, בהלכה, במוסר, במחשבה, הוא היה חי את מה שהוא למד ברמה כזו שלא היה לו צורך להיזכר איפה אוחזים, הכל היה המשך אחד ארוך.
בשיחותיו תמיד היה מזכיר ראש הישיבה את ההלכה של התראה:
כל אדם אם עשה חלילה עבירה שזדונה מיתת בי"ד חייב התראה, בלא התראה אי אפשר לגזור עליו את המיתה המחויבת. ההלכה היא שהתראה צריכה להיות תוך כדי דיבור למעשה העבירה. אם התריאו באדם ואחרי חצי דקה הוא עבר את העבירה, כבר אין זה נחשב מזיד המחייב מיתת בי"ד. כי ביותר מתוך כדי דיבור כבר פגה חריפות השפעת ההתראה.
אבל ההלכה היא שצורבא מרבנן אין צריך התראה. הוא מותרה ועומד כל העת מהר סיני ע"י התורה אותה הוא לומד.
ראש הישיבה היה מסביר בלהט. "מבינים אתם? צורבא מרבנן נקרא רק מי שכל הלכה שהיא מכל מרחבי התורה עומדת בראשו כל הזמן בצורה של תוך כדי דיבור לכל מעשה ולכל תזוזת יד או רגל! כך צריך להיות שקוע בלימוד".
ואכן, 'הוא היה אומר'… ברמה כזו של שקיעות וביטול כל החושים בלימוד ניתן להגיע לתחושה המתוקה הזו, ניתן להעביר אותה הלאה עשרות שנים לתלמידים.
אפשר להגיע למצב שכשתלמיד קרוב ניגש פעם לומר סברא מחודשת באיזה רמב"ם אליו הוא התייחס בשיעור הוא לא עמד במתיקות הזו ועמד כפשוטו ממקומו ונשק לו על לחיו… זה לא היה מתוכנן, זה היה הכי ספונטאני שיש, ממקום הכי עמוק שיש. לשמוע סברא טובה ומחודשת בסוגיא זה מרגש, הנשיקה פרצה ממנו ממקום עמוק מאד בלב.
זוהי הדרך, בתחילה היא ארוכה ולא תמיד קלה, לשקוע עמוק עמוק בתוך הסוגיות, בלי להוציא את הראש מהמים… אבל בסוף זה מגיע, הגישמעק הזה, הזיסקייט הזו.
'מכאן ואילך יערב לכם'!!