"צְבִי וְחָמִיד וְרָגִיג דְּיִלְאוּן בְּלָעוּתָא" (אקדמות)
את מוישי פגשתי לראשונה אחרי שהצוות החינוכי בישיבה שלו אמר לי שהוא בחור רציני שמתאמץ מאוד בלימודים, אבל לא זוכה להצלחה מרובה". כך פותח את שיחתינו הרב שלמה אופנהיים, רכז ותיק בפרויקט הגישמאק מבית 'אחינו', זרוע החיזוק של 'דרשו'.
"הוא מצליח בלימודי הלכה ובלימודי חומש רש"י", אמר לי המנהל הרוחני של הישיבה של מוישי, "אבל כשלומדים גמרא המוח שלו נאטם, הוא מתאמץ עוד פעם ועוד פעם, ולא מבין כלום. אנחנו נשמח אם תוכל לעשות משהו בנידון".
האמת שחשבתי שזה יהיה אגוז קל לפיצוח. בחלק גדול מהמקרים אנחנו מתבקשים לעבוד עם בחורים שמתקשים בלימוד הגמרא, ולכן הם הופכים ל'בעייתיים', חוסר הסיפוק וחוסר ההצלחה גורם להם להתרחק מהלימודים וממה שמייצג אותם, ובמקום זאת הם עושים 'שמח' בחדר האוכל או בשעות בין הסדרים.
עם הבחורים הללו צריכים לעשות כברת דרך כדי להביא אותם ללמוד גמרא, ואז גם ללמוד ליהנות מלימוד הגמרא, זו עבודה כפולה.
אבל מוישי הוא בחור רציני, הוא מנסה ללמוד ולא מצליח. זה אמור להיות הרבה יותר קל אתו… לקחתי את האתגר בשמחה רבה ויצאתי לדרך…
כשהתיישבתי ללמוד איתו, הוא ניסה להבין להיכן אני חותר, והסברתי לו שאני מגיע מ'פרויקט הגישמאק' ואנחנו מסייעים לבחורים להשיג 'גישמאק בלימוד'. ראיתי שהוא נרתע מהרעיון, אבל הוא לא אמר דבר. התחלנו ללמוד, ולא היה שום שיתוף פעולה מצדו. הוא הקשיב לי, אבל הלב שלו היה במקום אחר, עד שבסוף סגרתי את הגמרא ושאלתי אותו: מוישי, תסביר לי, למה אתה כל כך פוחד ללמוד איתי? אני נראה לך מפחיד? יש לך רתיעה באופן כללי מללמוד עם אברכים, מה הסיפור, אני אשתדל לעזור ולסייע!".
"אני לא אוהב את מה שאתם עושים".
מוישי חשב רגע ואמר לי בגילוי לב: "אני לא אוהב את מה שאתם עושים".
מה אנחנו עושים? לומדים גמרא, אתה לא אוהב לימוד גמרא???
"לא לא, אני לא אוהב את זה שאתם מנסים לגרום לי ליהנות מלימוד הגמרא…".
"למה? תחשוב על זה שכל פעם שאתה פותח את הגמרא ושוקע בסוגיא, אתה נהנה מכל רגע, מה רע???".
"רע מאוד. איפה עמל התורה??? "אם בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה", מי שרוצה ללכת בדרכיו של הקב"ה צריך להתייגע בלימוד ולא ליהנות ממנו. מי שנהנה מהלימוד מאבד את עמל התורה, ואת כל הברכות שהתורה מבטיחה למי שעמלים בתורה…".
באותו רגע הבנתי שמוישי לא מתקשה בכלל בלימוד הגמרא. הוא מקשה את הלימוד על עצמו בכוונה, כי הוא חושב שכך הוא יזכה ליותר שכר! סיפרתי למוישי על ויכוח שהיה לי פעם עם מישהו, שטען שהגמרות החדשות עם הציונים וההערות שמקלים מאוד על הלימוד, פגעו בעמל התורה, והרבה יותר טוב היה שכשלמדו בגמרות הישנות בלי שום הגהות והיו צריכים 'לאכול חצץ' כדי להבין מה כתוב שם.
אמרתי לו "ידידי, אני יכול לסדר לך עמל התורה נפלא מאוד. תביא את הגמרא החדשה שלך, ואני אמחק כל מילה שלישית לכל אורך המסכת, נראה אם תצליח להבין משהו בלי להתאמץ…".
יש כאלו שחושבים ש'עמל התורה' משמעותו ללמוד תורה בחוסר חשק, כמו סבל שנושא משאות בעמל רב, ואינו מרגיש שום הנאה בעבודתו. ה'מחמירים' שבהם מוסיפים וחושבים בינם ובין עצמם, שמי שנהנה חס ושלום מלימוד הגמרא, הוא בעצם מועל בהקדש, ועושה תורתו קרדום לחפור בה להנאה עצמית, במקום ללמוד נטו לשם שמים.
"אבל זאת כמובן טעות. התורה מתוקה מדבש ונופת צופים, ולימוד התורה צריך להיעשות בשמחה ומתוך הנאה צרופה.
ניגשתי לאוצר הספרים של הישיבה
ניגשתי לאוצר הספרים של הישיבה, ולשמחתי היה שם את הספר 'אגלי טל' של הרה"ק בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב זיע"א. שם בהקדמה לספר הוא מתייחס לטענות הללו וכותב שמי שלומד לשם שמים ונהנה מלימודו, לא רק שאין בכך פגם, אלא שזאת הדרך הנכונה והנדרשת, והתענוג עצמו הוא חלק מהמצווה!
"עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה", הוא כותב, ולאחר מכן שב וכופל את דבריו "…אבל הלומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג – מצוה".
"מה הוא אם כן עמל התורה?", שאל אותי מוישי, אם לימוד התורה הוא מתוק מדבש, איפה יש פה עמל ויגיעה?
"חייבים לומר שהעמל והיגיעה הוא בשני שלבים", אמרתי לו, "מי שלא זכה להגיע לידיעת התורה כמובן שצריך לעמול ולהתייגע וללמוד גם בלי הנאה, עד שיצליח לרכוש את הטעם הזה של הנאה בלימוד, ותיכף נדבר על כך, אבל כמובן שעיקר העמל הוא דווקא באלו שכבר זכו לחוות הנאה בלימוד התורה, ובכל זאת הם עמלים ומתאמצים לרדת לעומק הדברים, לחזור ולשנן את מה שהם כבר יודעים, ללמוד בשעות שבהן הם כבר עייפים והגוף דורש מנוחה ובכל זאת הם לומדים עוד קצת כדי לשבר את הטבע ולהוסיף בלימוד תורה מתוך עמל ויגיעה".
אבל איך באמת מצליחים לגרום לבחור, או לאברך, ליהנות מהלימוד. אפשר ללמד אדם לאהוב משהו שהוא לא אוהב???
הרב אופנהיים משיב: "אם אתה רואה אחד שאוכל אגוזים בלי לברור את הפסולת מתוכם. הוא מקלף רק את הקליפה החיצונית, ומשאיר את ה'מחיצות' שיש בין חלקי האגוז ואוכל אותן יחד עם האגוז עצמו. מה הוא ירגיש? כמובן שהאגוז יכהה את שיניו ויגרום לו לטעם לא טוב בפה. אתה לא יכול לגרום לו לאהוב אגוזים, אבל אתה כן יכול ללמד אותו לאכול אגוז בצורה נכונה, וממילא האגוז יהיה לו טעים.
אותו הדבר, שאנחנו מלמדים בחורים להנות מלימוד הגמרא, אנחנו בעיקר מסלקים טעויות ודברים של חוסר היכרות. ברגע שבחור מבין מה זו גמרא, איך היא עובדת, מה המטרה של כתיבת הגמרא באיזו דרך היא מוכיחה או סותרת, או מקשה או מיישבת, זה מתחיל להתבהר לו מול העיניים והוא מתחיל ליהנות מזה.
אני אתן לך דוגמה, זה נוגע בעיקר כשלומדים בעיון, והמגיד שיעור מתחיל פתאום לדקדק באיזו מילה שכתובה בגמרא או אפילו ברש"י, מזה שרש"י הוסיף עוד מילה אחת, המגיד שיעור בונה על זה תלי תלים של פלפולים, והבחור לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלו. רש"י בסך הכל כתב פירוש, מי אומר שהוא חשב על כל מה שאנשים ינסו להבין מכל מילה שלו???
לאנשים מבוגרים שכבר לומדים גמרא שנים רבות, השאלה הזאת נראה מיותרת, אפילו מעצבנת. זה ברור שלכל מילה יש משמעות ולכל אות יש ביטוי בפשט עצמו. אין דבר כזה מילה מיותרת בגמרא או ברש"י, אבל מה שלנו נראה מובן מאליו, לבחור צעיר זה עדיין חדש והוא לא מבין, ואם הוא לא הבין את זה, לא משנה כמה תבנה לו תלי תלים של הלכות ופלפולים, הוא מנותק, הוא לא שם, כי הוא בכלל לא מבין מה אתה רוצה מהחיים שלו.
איך פותרים את הבעיה הזאת???
זה מאוד פרטני ומאוד אינדיבידואלי. אנחנו צריכים לראות קודם כל מה מפריע לבחור. במקרה של מוישי זה היה שהוא חשב שההנאה מהלימוד פוגמת במצווה, במקרה של מישהו אחר, הוא לא מבין למה אתה מתמקד על כל מילה במקום 'לזרום' ולהמשיך הלאה, ובמקרה של מישהו שלישי, הוא לא מבין למה המשנה היתה צריכה לדבר כל כך בקיצור ולאחר מכן הגמרא צריכה 'לנחש' למה התכוון התנא, במקום זאת התנא יכול היה להסביר את עצמו בעוד שתיים שלוש מילים והיינו חוסכים את כל ה'כאב ראש' הזה…
יש כאלו שיזדעזעו מעצם השאלות. יגידו שזאת חוצפה לדבר ככה על הגמרא, וכל מה שכתוב בגמרא זה קודש קדשים, ואני מסכים, זה נכון, אבל אם הבחור ההוא מתקשה בלימוד, כנראה שהוא לא מבין את זה ולא הצליח להפנים את זה, ולכן אנחנו צריכים להסביר לו.
והם ידעו שכל מה שהם כותבים ילמדו לא רק ל-50 שנה קדימה ולא ל-500 שנה, אלא לאלפיים שנה קדימה
אני אתן לכם דוגמה, לגבי השאלה למה אנחנו מתמקדים בכל מילה, יש לנו 'תרופה' מאוד מיוחדת למחלה הזאת.
אני עושה לבחור מעין 'דמיון מודרך' ואומר לו "תדמיין שאני נותן לך עכשיו דף ועט, ומאפשר לך לכתוב מכתב שיפתחו אותו בעוד 50 שנה, כשתהיה זקן וכל הנכדים שלך ישבו מסביב לשולחן ויקראו את המכתב יחד איתך. כמה תדקדק בכל מילה שתכתוב???"
הבחור חושב קצת ואומר לי שכמובן, אם זה משהו לעוד חמישים שנה, הוא צריך להתכונן לפני שהוא כותב כזה מכתב, זה לא משהו של מה בכך.
ואם יפתחו את המכתב בעוד 200 שנה, בנוכחות אלפי הצאצאים שלך, ויקריאו את זה ברמקול שיהדהד בכל האולם הענק שיאכלס את כולם???", כמובן שהוא צריך להתכונן הרבה יותר.
ואם המכתב הוא לעוד 500 שנה, ולא רק לנכדים, אלא כל עם ישראל יקרא אותו, ידפיסו אותו בעיתונים של אותו יום, וישמיעו אותו בכל קווי הנייעס שוב ושוב, מה אז??? כמובן שהוא ידקדק בכל מילה.
ועכשיו תחשוב מה עבר בראשם של התנאים ואמוראים, קדושי עליון, תנאים קדושים שהיה בכוחם שיכלו להחיות מתים. אנשים כל כך נעלים ונשגבים, כשהם באו לכתוב את המשנה והגמרא, ברוח הקודש, ובמסורת שעברה מאב לבן, ובעצם היה כלל לכתוב את התורה שבע"פ, ומשום עת לעשות לד' נאלצו לכתוב זאת, והם ידעו שכל מה שהם כותבים ילמדו לא רק ל-50 שנה קדימה ולא ל-500 שנה, אלא לאלפיים שנה קדימה, וזה לא סתם מכתב, אלא זאת הדרכה איך מקיימים את מצוות התורה, כמה הם דקדקו בכל מילה! כמה הם הקפידו על כל פסיק, על כל נקודה. שום דבר לא מיותר. עכשיו אתה מבין את זה???".
זה פותח לבחור את ההבנה, אחרי כזאת שיחה, הוא כבר ניגש לגמרא ביראת כבוד. כמובן שאפשר להרחיב ולהוסיף על זה כהנה וכהנה, עם סיפורים ועובדות ומשלים שמבארים כמה חשיבות יש לכל מילה, יש דוגמאות רבות שאפשר להביא איך לומדים הלכות שלמות מאות אחת שנוספה או שנחסרה. הבחור לא יקבל 'גישמאק' בלימוד, רגע אחרי שיחה כזאת, אבל בפעם הבאה שיהיה דיון שלם למה התכוונה הגמרא, והמפרשים יתמקדו באות שנוספה או שנחסרה, הוא כבר לא ירגיש מנותק, הוא ירגיש מחובר לדיון. וזאת רק אחת מהדרכים שאנחנו משתמשים בהן ב'פרויקט הגישמאק', יש עוד רבות כאלו, וכל החפץ יכול לעיין בקונטרס 'תורת הגישמאק' שמביא עוד רבים נוספים.
הפרויקט הזה מיועד בעצתם לכל בחור, או רק לאלו שמתקשים???
האמת שהוא יכול לתת תועלת גדולה לכל בחור וגם לכל אברך. אודה ולא אבוש, אני עצמי הפקתי תועלת רבה מהפרויקט, והלימוד שלי היום ברמה הרבה יותר גבוהה ממה שהיה פעם, ובעיקר עם גישמאק הרבה יותר גדול והנאה הרבה יותר עמוקה.
מטבע הדברים, בישיבות מביאים אותנו בעיקר לעזור לבחורים שמתקשים, כי אצלם זה יותר דחוף, אבל אחרי שהמשגיחים ואנשי הצוות רואים את התועלת, בדרך כלל הם כבר משבצים אותנו ללמוד דווקא עם הבחורים הטובים, מתוך הבנה שאם בחור כל כך לומד ומתאמץ, למה שלא נעזור לו ליהנות מזה….
למה זה חייב להיות פרטני? לא עדיף שתעבירו את השיעורים הללו בצורה מרוכזת לכל הישיבה???
השאלה במקומה, ואנחנו אכן מעבירים שיעורים מרוכזים לילדי כיתות ח' ו-ט', רגע לפני שהילדים עולים לישיבה קטנה. יש לנו שיתופי פעולה עם מאות תלמודי תורה מכל המגזרים, חסידי, ליטאי, ספרדי, ירושלמי, אמריקאים, כל הסגנונות וכל העדות והקהילות.
אבל עדיין, אין כמו לימוד פרטני, כי לכל בחור מציק משהו אחר, כל אחד מתמודד עם קושי אינדבדואלי, וכדי לפרק את המוקש שמפריע לו ליהנות מהלימוד, אנחנו צריכים קודם כל לזהות את המוקש הזה ואחר כך לנטרל אותו בצורה יסודית, ולכן גם אם נרחיב עוד יותר את המסירה המרוכזת של עיקרי התוכנית, עדיין יהיה מקום לפעילות פרטנית, ואנחנו באמת כל הזמן מוסיפים ומרחיבים את מספר האברכים שעוסקים בפרויקט, והמהפכה הזאת כבר מורגשת היטב בהיכלי הישיבות הקדושות.