היהלום והמלפפונים
ידועים דברי שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם, על התורה הקדושה: "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" (משלי ג, טו). אם מעריכים בכך את התורה, מקבלים תשוקה.
חז"ל (סוטה ד ע"ב) ביארו את הפסוק ואמרו: "יקרה היא מפנינים – מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים" היינו שתלמיד חכם יותר יקר מהיהלום הרוחני – כהן גדול הנכנס לקדשי הקדשים.
שמעתי עובדה.
באנטוורפען בימים ההם, היהלומים היו בשיא תפארתם. הממון היה הערך של האנשים והיקר. לא היה בנמצא בת שתינשא לבן תורה מוחלט. והנה בת מהסמינר המקומי, התעקשה להינשא דווקא לבן תורה שעתיד לשבת ולשקוד על לימוד הגמרא. זה היה דבר יקר, וגם מעניין.
בסעודת ה'שבע ברכות' השתתפו רבים וטובים מתושבי העיר, ובראשם הרבנים, כמו רבי טוביה וייס ועוד, שלצורך הסיפור לא אנקוב בשמותיהם.
תשמעו. בשעת הסעודה נאם שם מנהל הסמינר, הרב אורבך. בדרשתו שאל את השאלה הידועה, מדוע אין אפשרות לפרש כפשוטו: "יקרה היא מפנינים" – מיהלומים יקרים, מדוע להגיע עד לכהן גדול הנכנס לפני ולפנים?!
התשובה היא פשוטה בתכלית – כך אמר בשם רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל – אם יאמרו לאדם: 'תראה, היהלום הזה, יקר יותר מערימת המלפפונים העומדת בצדי החדר' יצחקו עליו, שכן מה שיהלום יותר יקר ממלפפונים אין צורך לומר בכלל, זו שטות. כמו כן לענין התורה, אם נאמר שהתורה יקרה מיהלום, זה כמו לומר שהיא יקרה מקילו מלפפונים, אם כן ודאי שהכוונה לפנינים אמיתיים. לא פנינים מהבורסה, אלא רוחניים – כהן גדול הנכנס לפני ולפנים! התורה יותר יקרה מהיהלום הזה.
באנטוורפן לא היה מקובל סתם לשאול שאלות או הערות באמצע דרשה. אחרי הדרשה היה אפשר לשלוח הערה בכתב. רק כך. אך הנה הוא מבחין שרחש עובר בקהל… לא היו מסוגלים להיות בשקט, בעקבות האמרה "המזעזעת" הזו. הוא הפסיק את נאומו והתעניין: "אני רואה שמתרחש כאן דבר, האם יש למישהו הערה?".
"כן" השיב פלוני, יהודי נכבד מאד ועשיר גדול.
"בבקשה, תאמר מה יש לך להעיר".
"כנראה שהרב אויערבך לא ראה מעולם יהלום אמיתי גדול מאנטוורפן, כי אם היה רואה – לא היה מתבטא כך: מלפפונים!"…
הרב אורבך הגיב: "שמע נא. אני ממש לא יודע מה לומר לך, האם רבי שלמה זלמן ראה כזה יהלום או לא, שמא כן ראה ואולי לא. אבל דבר אחד ברור לי, כי אתה את רבי שלמה זלמן לא הכרת מעולם. אם היית רואה אותו, לא היית אומר כך"…
נפלא מאד.
ישב שם לידו ב'מזרח' אחד הרבנים ולחש לרב אורבך: "בבקשה ממך, תתנצל. דע לך, היהודי הזה הוא מהתורמים הגדולים שלי לצדקה, וכפי הנראה בושה כיסתה עכשיו את פניו, ולפי מעמדו ביישת אותו ברבים".
הרב אורבך אמר לו: "אתה רב, אבל תפקידי באנטוורפן ללמד השקפה לתלמידות. אם אני מתנצל, קלקלתי את החינוך שלי".
ובכל זאת, מפני כבודו של אותו רב, פנה הרב אורבך לשני רבנים נוספים שישבו במזרח, ושאל "וכי אני צריך להתנצל?" והם אמרו: "הוא צודק, אין לו מה להתנצל כלום!"
(רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)