הרב יחזקאל שובקס
אפשר שיתוף אישי קצר?
כבר יותר משנה שאני כותב מסרים שבועיים, ומעולם לא הרגשתי קושי כמו היום. בדרך כלל, צפים לי כמה וכמה רעיונות בראש, ואני צריך לבחור על מה לא לכתוב. והפעם – אני יושב כבר כמה שעות, אך לא מצליח להנפיק שום רעיון. אז חשבתי לכתוב על זה עצמו. מה קרה הפעם?
היות שחג שבועות מתקרב והולך, תכננתי לכתוב על קבלת התורה. ומאותו רגע צצו הקשיים. כי השאלות שמיד עולות לראש, הן: 'כמה למדת השנה? על מה הספקת להיבחן? לאיזה מסגרת אתה מחוייב?' אלו שאלות תובעניות, שהתשובה עליהן בכל מקרה מתסכלת. ובמקרה כזה, ברור שאין לי מה לכתוב. פתאום המעיין ייבש לגמרי.
ואני משער שאולי יש אחד או שניים מבין הקוראים שמזדהה עם התסכול הזה… כל פעם שמתקרב חג השבועות. זמן של חשבון נפש, של סיכום השנה. והתסכולים הללו, אולי גם מתעוררים במהלך השנה, כל פעם שחוגגים בבית הכנסת סיום מסכתא או בכל דרשת התעוררות על לימוד התורה הק'.
מעולם לא הייתי 'אשת חבר', אך אני יכול לדמיין, שהמחשבות הללו יכולות להיות מנת חלקן באותה מידה, רק בכיוון הזוגי. "כמה זכיתי לבעל שיושב ולומד?" או "כמה אני מאפשרת לו ללמוד?" והתשובה לפעמים מתסכלת מאוד.
*
המאמר הבא לא יעסוק בהשקפה כלל, בשביל זה זכינו למגידים החשובים שליט"א. אנו נעסוק בפן הרגשי של הדבר.
נפוץ לומר (למרות שמחקרית זה לא ממש מדוייק) שיש במוח שתי אונות מרכזיות:
.1 האונה הימנית. אחראית על התחום ההשראתי של האדם. כוח היצירה, הדמיון, הרגש, החיבור, ועוד.
.2 האונה השמאלית. אחראית על התחום הריאלי: הארגון, הניהול, הביצוע, ועוד.
ואז יש לנו את האדם המושלם שיש בו את שתי היכולות גם יחד.
ניקח דוגמא פשוטה: "אמא". זה משהו שמורכב משני חלקים. א' – החלק האוהב, התומך, המבין, האיכפתי. ב' – החלק המבשל, המכבס, המנקה, המקפל. צריך את שניהם. בוודאי. וכעת תגידו! מה חשוב יותר? אוי, שאלה קשה נורא. תלוי את מי שואלים. בפועל, בשפה הנפוצה – אמא שלא יודעת לבשל ולנקות, היא כישלון טוטאלי. לא ראויה לתפקיד אמא. ה'רווחה' בדרך…
אך באמת – כשנשאל כל אחד מאיתנו, אם היית צריך לבחור מבין השניים, למה היית זקוק יותר, לאמא מתפקדת היטב או לאמא אוהבת ואיכפתית? – פתאום אנחנו מתלבטים.
וכעת לשאלה הקשה יותר: "בן תורה" – בוודאי אמור להיות מורכב משני החלקים גם יחד. א' – מחובר, אוהב, דבוק, להוט. ב' – לומד, משנן, נבחן. ומה חשוב יותר?
בפועל – מאז שנכנסנו לחיידר היה מדד אחד עיקרי. מדד ההישגים. יש דף ציונים. ב'מכינה' זה יהיה אותיות א' ב', בכיתה ג' זה יהיה משניות, בכיתה ה' זה יהיה גמרא, וכן הלאה. אומנם יש טיפוח של האהבה לתורה, אך כמדד הוא פחות נחשב.
הנה דוגמא:
הבחור נבחן עבור קבלה לישיבה. המבחן העיקרי יהיה על דפי גמרא. הבירורים יהיו סביב ההתמדה. במילה אחת: ביצועים. כל השאר, כמו: אהבה? חיבור? רגש? – פחות רלוונטי. מסתבר שיש סיבות רבות ומוצדקות לכך. סיבה אחת למשל: ישיבה מחזיקה בזכות מאה ועשרים בחורים שיושבים על הגמרות במשך ארבע שעות רצופות, ולא בזכות מאה ועשרים אוהבי תורה.
אך היות שרבים מאיתנו לא עסוקים בבניית ישיבה אלא בבניית האישיות הרוחנית העצמית, יש לנו את הפריווילגיה לערער על המדד היחיד ששמו: ביצועים. יש אנשים שבחלק הביצועי הם חזקים בכל תחום. וכך גם בלימוד התורה מצליחים להוכיח את עצמם, במחוייבות למסגרת, בהצלחה במבחנים, בעמידה ביעדים. ויש מבינינו שלא מצליחים בזה בזה, כל אחד מסיבותיו שלו.
עבור אלו האחרונים, המדד היחיד הזה משפיע ולא לטובה. כי אם כל פעם שאנו חושבים על החיבור שלנו לתורה הק', המדד היחיד בפנים, הוא: שעות / מסכתות / מבחנים, אז עבור חלקינו התוצאה היא: תסכול עמוק.
והבעיה היא, שאנשים כאלו מעולם לא קיבלו הזדמנות. המבחן היחיד שעברו בחיים, זה סביב החלק הביצועי. מעולם לא העריכו את מידת החיבור שלהם.
*
כמה מילים למעיישה:
הפעם זה דווקא הכי רחוק מ'למעיישה'. היכולת לוותר על מדדים ביצועיים. דווקא לזכור כמה יהודי מוערך בשמים, באהבתו לתורה הק', בחיבור הפנימי הרגשי לתורה הק'.
להזכיר לעצמינו שרגש התסכול הזה שאנו מרגישים, זה עצמו הוא החיבור לתורה הק'. הכאב הזה שכל אחד מחזיק סביב חוסר יכולתו להצליח, זה מבטא את האהבה לתורה הק'.
הלוואי ונזכה כולנו, לאהוב וללמוד. אמן.
('רגע להתבונן' הרב יחזקאל שובקס)