השבוע אנו נלמד ב'עמוד היומי' (נט:) אמרו ליה לרב, אתא גברא רבה אריכא לנהרדעא ומטלע, ודרש כלילא שרי. אמר, מאן גברא רבה אריכא דאיטלע, לוי. שמע מינה, נח נפשיה דרבי אפס, ויתיב רבי חנינא ברישא, ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה, וקאתי להכא. ודילמא נח נפשיה דרבי חנינא, ורבי אפס כדקאי קאי, ולא הוה ליה איניש ללוי למיתב גביה, וקאתי להכא וכו', ותו, דרבי חנינא לא סגי דלא מליך. דכי הוה קא ניחא נפשיה דרבי, אמר: חנינא ברבי חמא יתיב בראש. וכתיב בהו בצדיקים ותגזר אמר ויקם לך.
ביאור הדברים הוא, שכשבאו ואמרו לפני רב שבא תלמיד חכם גבוה וצולע מארץ ישראל לבבל והורה הלכה, שיער רב שזהו לוי, שהיה מתאים לתיאור זה. ולאחר שהבין רב שבא לוי לבבל, הסיק מכך שנפטר רבי אפס שהיה ראש הישיבה בארץ ישראל.
וההסבר לכך הוא, כפי מה שמביא רש"י כאן מדברי הגמ' בשלהי מסכת כתובות, שלפני פטירתו של רבינו הקדוש כתב בצוואתו שממלא מקומו בראשות הישיבה בארץ ישראל יהיה רבי חנינא ב"ר חמא, אך רבי חנינא לא הסכים ליטול על עצמו תפקיד זה, משום שרבי אפס היה גדול ממנו בשתי שנים ומחצה, ועקב סירובו של רבי חנינא ישב רבי אפס בראשות הישיבה. וכיון שלפי האמת היה רבי חנינא גדול במדרגתו מרבי אפס – שהרי משום כך ציוה רבינו הקדוש למנות את רבי חנינא ולא את רבי אפס – אף שלא רצה רבי חנינא לשבת בראש, מכל מקום לא היה ראוי לפי ערך תורתו שישב בבית המדרש ויהיה כפוף לרבי אפס, ולכן ישב רבי חנינא מחוץ לבית המדרש. וכיון שישב רבי חנינא בחוץ, ואין זה לכבודו להשאיר אותו ללמוד לבד בחוץ, נשאר לוי לשבת איתו בחוץ, והיו לומדים יחד.
כעת, כששמע רב שלוי בא לבבל, הוא הבין מכך שהתפרדה החבילה שהיתה בארץ ישראל, ונפסק הלימוד המשותף בין לוי לרבי חנינא, וכיון שלא היה חבר ללוי, הוא הלך לבבל. ומכח זה הסיק רב את המסקנה, שרבי אפס נפטר והסתלק מן העולם, ורבי חנינא התמנה להיות ראש הישיבה כפי רצונו של רבינו הקדוש, ולא היה ללוי עם מי לשבת, ולכן הלך לבבל.
מקשה על כך הגמ', מנין ידע רב שרבי אפס נפטר ולכן התמנה רבי חנינא ונשאר לוי בלי חברותא, הרי ייתכן שלא כך אירע, אלא נפטר רבי חנינא, ורבי אפס עדיין נשאר להיות ראש הישיבה, וכיון שלוי נשאר בלי חברותא, הוא גלה לבבל. הגמ' מתרצת על כך שני תירוצים, והתירוץ השני הוא, שלא יתכן שאירע כן, כי בהכרח היה עתיד רבי חנינא למלוך ולעמוד בראשות הישיבה בזמן כלשהו, ואף אם נדחו הדברים עקב סירובו, לא יתכן שהסתלק רבי חנינא מן העולם בלא להתמנות להיות ראש הישיבה, כי כך אמר וציוה רבינו הקדוש, ועל הצדיקים נאמר "ותגזר אומר ויקום לך", שדבריהם מתקיימים, ולכן בהכרח שנפטר רבי אפס בעוד רבי חנינא חי, ואז התמנה רבי חנינא לעמוד בראשות הישיבה, והתקיימו בכך דברי רבינו הקדוש.
בדברי הגמרא מבואר חידוש, שכן דבריו של רבי יהודה הנשיא לא נאמרו בדווקא בתורת ברכה לרבי חנינא, אלא כהוראה לציבור, שאמר מה נכון להיות. ומתבאר מדברי הגמרא שאף באופן זה, שרק הוציא את הדברים מפיו, ולא כברכה או הבטחה, מכל מקום בהכרח שיתקיימו דבריו.
דבר דומה לכך אנו מוצאים בגמ' במסכת כתובות (סב, ב) שם מסופר על יהודה בנו של רבי חייא שהיה רגיל לבוא מבית המדרש לביתו בכל ערב שבת, וכשהיה בא, היו רואים מרחוק שמקיף אותו עמוד של אש. ופעם אחת נמשך בלימודו בעומק הסוגיא ושכח לחזור הביתה בערב שבת כדרכו מידי שבוע, ובני משפחתו המתינו ועמדו לראות אימתי יתגלה להם עמוד האש המקיף אותו, אך האור בושש מלהופיע. ואמר להם חמיו רבי ינאי, כפו את מיטתו של יהודה, כי יש לנהוג אבילות על מותו, כי אם היה חי, בוודאי היה מגיע הביתה. ומספרת הגמ', שהיה דבר זה כשגגה היוצאת מלפני השליט, וכיון שיצא מפיו של רבי ינאי שיהודה חתנו נפטר, אירע כן. ונמצא, שהתקיים דיבורו אע"פ שלא היה לו צורך או רצון בזה, ואמר זאת בטעות ולא בכוונה שמבקש שיהיה כן ח"ו.
ומרן הגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל הי"ד, בקובץ שיעורים שם, ביאר וז"ל "הנה בכל מקום שמצינו כי ברכותיהן וקללותיהן של צדיקים מתקיימות, הטעם פשוט, כי רצון יראיו יעשה, אבל הכא אי אפשר לומר כן, דהא לא היה רצונו כלל שימות, ומוכח מכאן, דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע, אפילו בלי שום כוונה, כמ"ש "ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסד ארץ", והוא כמו הגרזן החוצב גם בלא כונה, רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה, שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו".
מבואר, שמה שמצינו כאן שדיבורו של הצדיק בהכרח מתקיים, הוא בין לטובה כמו שמצינו ברבינו הקדוש, ובין לרעה ח"ו, כמו דיבורו של רבי ינאי.
מהו הטעם שהדיבור של הצדיק מתקיים בהכרח, ובאיזו זכות הדבר תלוי. נביא כאן מדבריו של כ"ק האדמו"ר מגור, מרנא הגאון הצדיק רבי אברהם מרדכי אלטר זיע"א, האמרי אמת, [שיום היארצייט שלו הוא בחג השבועות, היום בו אנו לומדים את העמוד הנוכחי, דף נט עמוד ב, במסגרת התוכנית "העמוד היומי" של ארגון דרשו] בתחילת פרשת ויצא, על הפסוק האמור בחולמו של יעקב "והנה סולם מוצב ארצה", והוא מביא את דברי השפת אמת, דכתיב "מוצב" ולא ניצב, ומבאר שהכוונה היא, שאין סולם זה עומד מאליו, אלא האדם צריך להעמידו, ויעקב אבינו עצמו היה הסולם. ועל זה נאמר "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו" ובמדרש פירשו, שהיו המלאכים עולים ויורדים ביעקב אבינו עצמו. ומבאר את משמעות הדברים, שיעקב אבינו חידש דרך, ופתח שער חדש, וזהו שכתוב וזה שער השמים, שאצלו התחדשה דרך של "ותגזר אומר ויקם לך". ומבואר בדבריו, שענין זה שדבריו של הצדיק פועלים ומתקיים, התחדש אצל יעקב, וכפי שהדבר רמוז בפסוק האמור בחלומו של יעקב.
ואמנם לא ביאר האמרי אמת זיע"א מה היה כוחו של יעקב לכך, ובאיזו זכות תלוי הדבר. ונתבארו הדברים על ידי בנו כ"ק האדמו"ר מגור מרן הגאון הצדיק רבי פנחס מנחם אלטר זיע"א, הפני מנחם, שהביא בתחילת פר' ויצא שמועה זו בשם אביו, שמה שנאמר כן על יעקב הוא משום שבו התחדש כח זה, שכל הנהגת העולם תלויה במעשי הנבראים. ומבאר הפני מנחם זיע"א את טעם הדברים, על פי מה שביאר מרנא הבעש"ט זצוקללה"ה [שאף הוא הסתלק לגנזי מרומים ביום חג השבועות] את הפסוק ה' צילך על יד ימינך, שכפי הנהגתו של האדם, כך גם הקב"ה מתנהג עמו. ועל פי זה ביאר הפני מנחם זצוק"ל, שכאשר האדם ניצב ודבוק היטב במידת האמת, הוא זוכה למה שנאמר בפסוק אח"כ "והנה ה' נצב עליו". ומתבאר, שמה שהמלאכים וכל הבריאה מתנהלים על פי מאמר הצדיק, הוא מכח דביקותו במידת האמת.
ואכן, על פי זה מובנים היטב דברי האמרי אמת שהתחדש הדבר דווקא אצל יעקב אבינו, והוא משום שיעקב אבינו חתום במידת האמת, וזכה להשלים את עצמו בה. ונמצא, שמה שהאדם שומר ומדקדק שיהיה דיבורו אמיתי בשלימות, גורם שכל מה שהוא מוציא מפיו מתקיים.
למדנו מכך, שמה שהוזכר בגמ' על מעלת הצדיקים שדבריהם מתקיימים, אין הדבר תלוי דווקא במידת התמדתם ועמלם בתורה, או מדרגת היראת שמים שלהם, ושאר מעלותיהם, אלא הדבר תלוי במידת האמת, ומי שמדקדק לשמור את דיבורו, בהכרח דבריו מתקיימים.
מקור נפלא לדבריהם של מרנן האמרי אמת והפני מנחם זיע"א, אנו מוצאים בספר חסידים (סי' מז) שכתב וז"ל: "כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על לבו, כל דבריו מתקיימים, וגוזר גזירה מלמטה והקב"ה מקיימה מלמעלה, ועל זה נאמר (איוב כב, כח) ותגזור אומר ויקם לך".
וכך מבואר גם בספר הקדוש "ראשית חכמה" (שער הקדושה סוף פרק יב). וז"ל שם: "וכל הדובר אמת בלבבו ואינו רוצה לדבר שקר, אפי' דברים שיחשוב ושידבר, ואף על פי שלא יתכוון להם, מ"מ דבריו מתקיימין, שנא' ותגזור אומר ויקם לך". הרי שגם הוא תלה את מעלה זו בשמירת הדיבור שיהיה אמת גמורה. ומבואר בדבריו גם שהזוכה למעלה זו דבריו מתקיימים אף אם לא נתכוין לומר כן אלא יצא הדבר מפיו בלא מחשבה מיוחדת, וכפי שהבאנו מדברי הקובץ שיעורים.
ומעניין לציין בזה את דברי בנו של ה"תפארת ישראל", בהקדמתו לפירוש תפארת ישראל על המשניות, שכתב בשבחו של אביו הגאון זצוק"ל, שאף כשהיה מדברי בעסקי חולין ובמילי דעלמא היה דובר מישרים ואוהב אמת עד להפליא. וכאשר שאל איש בעצתו, היה כאשר ישאל בדבר אלוקים, וכאילו רוח הקודש התנוצצה בו, שלא נפל דבר אחד מדבריו ארצה, וכל אשר יעץ ודבר והודיע והזהיר שיבא או שלא יבא, בכל הדברים אירע כפי שאמר. והוא תולה את הדבר בדברים האמורים לעיל, שכיון ששמר על פיו ודקדק לומר רק את האמת, כל מה שהיה יוצא מפיו, אף בדרך סברא ועצה ומחשבה בלבד, סופו שהיה מתקיים.
רשכבה"ג מרן הגר"ח קניבסקי זצוקללה"ה, מביא בספרו "ארחות יושר" את דברי הספר חסידים, ומבאר את הדברים וז"ל "שהנזהר מלשקר יתקיימו כל ברכותיו, דכמו שהוא נזהר שלא ישקר, גם מן השמים שומרים שכל מה שיאמר יהיה אמת ויתקיים".
אכן מדברי הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצוק"ל שהובאו לעיל נראה שיש לכך טעם אחר. וכלשונו "דהדיבור של פה קדוש פועל בטבע, אפילו בלי שום כוונה, כמ"ש "ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסד ארץ", כמו הגרזן החוצב גם בלא כונה, רק מטבעו, כן הוא גם דיבור האדם, אלא שאם טימא שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כוחן, כמו הסכין שעלה עליו חלודה הרבה, שאין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו".
דהיינו, ידוע שדיבורו של האדם הוא מכח הרוח חיים שנפח בו השי"ת, וכמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים ויהיה האדם לנפש חיה", ובתרגום אונקלוס שם "לרוח ממללא", הרי שכח הדיבור שבאדם הוא דבר עליון מאוד, שכוחו מכח הרוח חיים שנפח בו ה', ועל רוח חיים זו שנפח בו ה' אמרו חז"ל בזוהר הקדוש "מאן דנפח מדיליה נפח" (הובא ברמב"ן בראשית ב, ז). א"כ, כוחו של דיבור זה הוא לפעול ולעשות פרי בכל מה שאמר, אם לא העלה חלודה על ידי האדם אשר קלקל את כוחו ע"י דיבורים אסורים.
ועל פי משלו של הגאון רבינו אלחנן זצ"ל, נבין כי מדרגות מדרגות יש בדבר, לכל אחד ניתן כח הדיבור, ובכח דיבורו לעשות ולפעול ככל היוצא מפיו, אלא שעליו לשמור שלא לקלקל כח זה ע"י דברי שוא המחלידים כח זה. ועוד למדנו מסיום דבריו, שסכין שהחליד אין בכוחו לחתוך עד שיסירו החלודה ממנו, שיש לכך פתרון ותיקון, וניתן להסיר את החלודה ולהביא את הסכין לידי מצב שהוא יוכל לחזור ולחתוך כבראשונה. וככל שישמור האדם יותר, ויתקן את הנהגתו שיהיו דיבוריו אמיתיים וכשרים על פי ההלכה והמוסר, וישוב בתשובה על הדיבורים שדיבר שלא כהוגן, כך ישתמר ויתוקן כח הדיבור שלו, ויהיה בכוחו לפעול גדולות ונצורות.