"יָאֵר ד' פָּנָיו אֵלֶיךָ" (ו' כה)
הייתה פעם תקופה קשה מאד – כתקופתנו, (א"ה: ערב מלחמת המפרץ), ואולי אפילו יותר קשה, שההרגשה הייתה "בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר", הכל מעורפל, לא יודעים מה ילד יום, יש מתיחות, ונכנס יהודי אחד אל הרב מבריסק בירושלים, ואמר: רבי, מה יהיה כאן?… אמר לו הרב מבריסק: מה שיהיה אינני יודע, אינני נביא, אבל אני יודע מה צריך לעשות, ואני יודע מה מותר לעשות ומה אסור לעשות…
אלו דברים מבהילים, ודברים מרגיעים.
יש דברים שאסור לעשות, ויש דברים שמותר לעשות, ויש דברים שצריכים לעשות. ואנחנו, "אין כוחנו אלא בפה" (תנחומא בלק ג'), ואין שום עצה אחרת! זה מה שהסבתות שלנו עשו, ועושות, ויעשו. וכשאנחנו נהיה סבתות גם כן נעשה כך.
יהודי אומר כל יום קריאת שמע, והוא שומע מה שהוא אומר: "והיה אם שמוע" – יהיה טוב, וח"ו אם לא – להיפך, ואין שום עצה אחרת! רק העיניים הבשריות מדמיינות, שנשק זה הצלחה, והעדר נשק זה ח"ו… אבל עיני השכל רואות את מה שהתורה הקדושה מלמדת אותנו, ודוד המלך אומר (תהלים ל"ג י"ז): "שקר הסוס לתשועה וברוב חילו לא ימלט".
רק עמל התורה יכול להציל! אתם יודעים כמה תורה לומדים כאן בבני ברק?… זה הרי ממש מבהיל! הקירות ספוגים בדברי תורה, הרחובות ספוגים עם תורה, ולא סתם תורה – תורה במסירות נפש! תורה מתוך הדחק! מסירות נפש של הלומדים, ומסירות נפש של הנשים. איפה היה לנו דבר כזה? "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה… ואלה מי גדל" (ישעיה מ"ט כ"א).
והקב"ה אוהב בן אדם ורוצה להציל אותו מהסכנה, הוא שולח לו דורון, מתנה.
יש תורה ויש חסד, ואנחנו אומרים את זה כל יום בתפלת שמונה עשרה: "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד". מבאר ה"חפץ חיים" (אהבת חסד פ"א): "באור פניך" – כשהיה הגילוי הנורא של אור העליון, של אור פני מלך חיים, של ה' יתברך בזמן מתן תורה – נתת לנו שני דברים: "תורת חיים ואהבת חסד", זה מה שיש לנו. כתוב בזהר הקדוש בפרשת וירא, שבשעה שיש ח"ו דינים בעולם, שיש שעת צרה, שעת סכנה, והקב"ה אוהב בן אדם ורוצה להציל אותו מהסכנה, הוא שולח לו דורון, מתנה. והמתנה היא "מסכנא" – "עני". יכול להיות עני בכל דבר, יש עני לממון, ויש עני לכבוד – וזה עוד יותר גרוע… ויש עני למילה טובה, ויש עני למאור פנים, ויש עני שצמא שישמעו אותו… וכשהקב"ה אוהב בן אדם מסוים ורוצה להציל אותו מסכנות גדולות, הוא שולח לו מתנה איש מסכן, והוא זוכה בו, ובזכות זה הוא ניצל מהדינים.
צריך לדעת את הסוד הזה, כשמישהו דופק אצלך בדלת, ולא משנה אם הוא בא לבקש טובה או לשאול איזו שאלה, ואתה מחייך אליו, אתה מקבל אותו יפה במאור פנים למרות שאתה בעצמך טרוד כעת, אתה עסוק ויש לך אלף עניינים על הראש… – ההוא לא חושב בכלל שאתה טרוד, הוא דופק בדלת בשלוות נפש, ומקווה שמי שיפתח לו יראה לו פנים מחייכות, עליזות, שמחות. – לך תספר לו מה נעשה כעת בלבו של המחייך הזה… איזה צרות יש לו, איזה דאגות יש לו, וכו'. ואתה קיימת את מאמר החכם "אבלו בלבו וצהלתו על פניו", חייכת אליו, קבלת אותו יפה, גמלת אתו חסד – אם זה צדקה או גמילות חסד וכו' זהו סימן שהקב"ה אוהב אותך.
– זו סיסמת חיים. חז"ל הקדושים גילו לנו כאן סוד עצום: כל מי שבא לבקש ממני משהו ונראה שהוא בא להטריד, כביכול, זה לא מטרד! זה סימן שהקב"ה אוהב אותך! מי שהקב"ה אוהב אותו – הוא מזמן לו מצוות וגמילות חסדים.
ולפעמים אדם עומד לצאת מהבית, ויש לו עניינים דחופים לסדר, ובדיוק אז מישהו דופק… במצב כזה צריך לנהוג כפי שהספרים הקדושים מלמדים אותנו: לחשבן מיד, בחלקיק של שניה, שהתוכנית ההיא נגוזה כעת, ומשמים רוצים שאעסוק באדם הזה – וזה לטובה!… כל עכבה לטובה!… משמים עוצרים אותי מללכת לעשות את מה שאני תכננתי, וזה טוב בשבילי".
אני, בשכל הקטן שלי, חושב שעכשיו כל עולמי נחרב… והאמת שזה טוב בשבילי. אז תתפוס מיד את העניין. ותדע שמחייכים אליך מהשמים…
כתוב בפסוק (תהלים כ"ג ו'): "אך טוב וחסד ירדפוני". אמר ה"חפץ חיים": שהרדיפות יהיו רק מ"טוב וחסד"…
רבי חיים פרידלנדר זצ"ל הגדיר יסוד מוסרי עצום בשתי מילים: "בין כך". הרי בין כך לא אתפטר ממנו כעת, אם הוא בא – אז הוא בא… אם כן מדוע אני צריך להיות טיפש ולהראות לו פנים זועמות ולהראות לו שהוא קלקל לי את כל התכניות, הרי בין כך הזמן הזה מוקדש לו, אלא צריך לחייך אליו, ולקבל אותו בסבר פנים יפות, ובפרט אם נזכור שזה אות מהשמים שאוהבים אותנו ורוצים להציל אותנו על ידי זה.
אוי, הולכים להגיד שיעור, ורומסים ברגלים לאווים דאורייתא
רבי איסר זלמן מלצר, לשמו ולזכרו תאוות נפש, היה הולך מביתו שבשכונת "בתי ברוידא" בירושלים לישיבת "עץ חיים", בשביל להגיד את השיעור כללי שלו פעם בשבוע. – גדול הדור רבי איסר זלמן!… רבן של כל בני הגולה!… וזה שיעור שחיכו לו מיום חמישי ליום חמישי!… גדולי ירושלים היו מחכים לו… וישמעו שם מראות אלקים!… "אבן האזל"… – רבי איסר זלמן הולך שקוע במחשבותיו בין סמטאותיה של שכונת "מחנה יהודה", ויושבים שם בצידי הדרכים הרבה עניים.
הוא היה שקוע בהגיגיו הקדושים, ופתאום הוא התעורר, ואמר לזה שהלך אתו: אוי, הולכים להגיד שיעור, ורומסים ברגלים לאווים דאורייתא – "לא תאמץ את לבבך", "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון". ומצות עשה של "פתוח תפתח".
מיד הוא חזר אחורה את כל הדרך, ונתן מטבע לכל עני…
עוד מספרים, כי ביום אחד רבי איסר זלמן הסתובב לפני ביתו הלוך וחזור, נגש אליו יהודי שעבר שם, ושאל: מדוע ראש הישיבה לא נכנס לביתו. אמר רבי איסר זלמן: עליתי במדרגות, ושמעתי מעבר לדלת שהעוזרת שעובדת בבית ושוטפת את הרצפה, שרה לעצמה, ואינני יכול להיכנס בזמן שהיא שרה, הציע אותו יהודי לרבי איסר זלמן: אעלה לבית, ואומר לה שראש הישיבה רוצה להיכנס, ומיד היא תפסיק. אמר רבי איסר זלמן: היא, נעבך, צריכה לעבוד בכזו עבודה בזויה בשביל להרוויח את הלחם שלה, וכל חיותה מכך שבשעה שהיא מנקה היא מנגנת לעצמה, לכן כאשר אני בא ושומע מעבר לדלת שהיא מנגנת – בכוונה אינני נכנס… כתוב בתהלים (קי"ט י'): "בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצוותיך", אומר המדרש (שוחר טוב) "הלב הזה הוא מכניס את הצדיקים לגן עדן".
לפעמים זה האבא שלך, לפעמים זה האמא שלך
הקב"ה מזמן לאדם עני, מזמן לו מסכן. וכי אתם חושבים שהעני הזה צריך לדפוק בדלת? הוא צריך להגיע ממקום רחוק? – יתכן שהמסכן הזה יושב אצלנו בבית!… הוא לא צריך אפילו לדפוק בדלת. לפעמים זה האבא שלך, לפעמים זה האמא שלך, לפעמים זה הבן שלך, לפעמים זה האח שלך, לפעמים זה האחות שלך. וכי צריך ללכת למרחקים בשביל לחפש מצוות?
הרב'ה שלנו הרב אברמסקי זצ"ל קרא פעם לבחור אחד בישיבת סלבודקה, ואמר לו: תדע לך שכתוב בחיובים של צדקה וחסד "הקרוב קרוב קודם", עשיית חסד עם אח קודמת לעשיית חסד עם אחרים, ומדוע אתה לומד חברותא עם בחורים אחרים ולא עם אחיך?… אתה הרי יודע כמה שהאח שלך צריך שתלמד אתו!…
– לא צריך שהמסכן ידפוק בדלת, הנה, הוא יושב לידי. בני הבית הם גם כן מסכנים. כל מי שצריך משהו הוא מסכן – כי עכשיו זה חסר לו ואתה יכול להשלים לו.
שתי מדרגות ירדתי אתו, אבל את שאר המדרגות לא ירדתי בגלל האלפים שלא זכו להתחתן…
רבי איסר זלמן מלצר, רבן של בני הגולה, היה חותנו של קדש הקדשים רבי אהרן קוטלר זצ"ל, [כל הגוף מזדעזע מלהזכיר את שמותיהם בלבד..]. בשנת תש"ו, לאחר שעולם התורה באירופה נחרב ועדיין מיששו בידיים את החורבן, זה היה מצב של "מתו מוטל לפניו"… את רבי אהרן קוטלר ה' יתברך הציל ברגע האחרון מתוך ההפיכה, הוא היה צריך לבנות את עולם התורה באמריקה ובארץ ישראל; לבנות את לייקווד ואת כל אמריקה, ולבנות את ה"חינוך עצמאי" בארץ ישראל.
לרבי אהרן היה בן גדול – רבי שניאור, שלמד בירושלים, ונהיה חתן. כאשר הוא התכונן לנסוע לחו"ל לחתונתו, הוא בא להיפרד ולהתברך מהסבא הגדול, רבי איסר זלמן, לקראת נסיעתו ונישואיו, רבי איסר זלמן כמובן בירך אותו עם כל הלב, ונפרד ממנו, ויצא אתו מהבית, וליווה אותו, וירד אתר שתי מדרגות, ונעצר, והחתן המשיך ללכת לבד ורבי איסר זלמן חזר לביתו.
תלמיד של רבי איסר זלמן שהיה שם באותה שעה שאל את רבן: רבי, מדוע ירדתם רק שתי מדרגות… אמר לו רבי איסר זלמן: שאר המדרגות שלא ירדתי זה בגלל הרבבות שלא זכו להתחתן… – זה הרי היה אחרי המלחמה, אחרי החורבן הנורא, וה' עזר שנכד שלו ניצל, והוא נוסע להתחתן, אבל איפה כל האלפים שלא זכו להתחתן?… איפה קלעצק? איפה ברנוביץ'? איפה ראדין? ואיפה, ואיפה?… אמר רבי איסר זלמן: שתי מדרגות ירדתי אתו, אבל את שאר המדרגות לא ירדתי בגלל האלפים שלא זכו להתחתן… – הוא זוכר את זה היטב.
כתוב במסכת מגילה (כ"ח א') שהיו אמוראים שזכו לאריכות ימים גדולה, וכאשר התלמידים שאלו אותם "במה הארכת ימים", כל אחד אמר סברא קדושה שלו – איך הוא מבין באיזו זכות הוא האריך ימים, וכאשר "שאלו תלמידיו את ר' זירא במה הארכת ימים", אחת מהסיבות שהוא אמר: "ולא ששתי בתקלת חברי".
מה הפירוש בזה, האם ניתן לפרש שכאשר חברי הלך ברחוב והחליק על קליפת בננה ונשאר שרוע על הכביש – לא שמחתי בתקלתו? וכי זו מדרגה גדולה לא לשמוח כשחבר נכשל? הרי מי שכן שמח הוא מושחת! הוא חדל אישים! הוא לא בן אדם!
כתוב בחז"ל (ירושלמי חגיגה י' ב', ב"ר פ"א ה'): "המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא". פירוש הדבר, אם המורה הפנתה שאלה לבת מסוימת, והבת הנשאלת לא ידעה לענות, וחברה אחרת קורצת לשנייה – זה "מתכבד בקלון חברו". ומדוע על מעשה כזה אין חלק לעוה"ב, זה הרי לא חייבי כריתות ולא חייבי מיתות בית דין. אומר הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות לפרק חלק, שאין זה מפני חומר העבירה, אלא זה מעיד על פחיתות הנפש!
יש דברים שבו אדם עושה – שהם לא כל כך חמורים מצד עצמם, אבל זה מראה על פחיתות הנפש – הנפש הזו פחותה, ולנפש פחותה איך חלק לעולם הבא. ואם כן, מי שלא מתכבד בקלון חברו, מי שלא שמח כשחברו נכשל – האם מגיע לו ישר כח על כך? אריכות ימים? – בוודאי שלא! ומה המעלה ב"לא ששתי בתקלת חברי"?…
מפרשים בעלי המוסר: לא ששתי, לא שמחתי בשמחה הפרטית שלי, בזמן תקלת חברי! הקב"ה זיכה אותי בשמחה פרטית, ולא יכולתי לשמוח בה בשלמות. מדוע, כי עכשיו זה זמן של תקלת חברי. כי אצל חברי לא כל כך שמח… שם עדיין מחכים לימים נעימים ושמחים… [הסטייפלר כתב במכתב למישהו: אל תדאג, עוד יבואו ימים נעימים ושמחים…]. ובזמננו, לצערנו הרב, בעונותינו הרבים, אנחנו כסדר במצב של "תקלת חברנו" – שה' ישמור. כל כך הרבה צרות; אם זה בבריאות, אם זה בפרנסה, וכו'. כל אחד יודע שבהרבה בתים לא מפזמים ולא מזמרים. יש כאלה צרות וכאלה צרות. – יתכן שזה אצל השכן בדלת ממולנו, ויתכן שבקומה מעל, ויתכן שבקומה מתחת, ויתכן שאצל החברה שיושבת כאן לידי – אצלם לא כל כך שמח… ממילא גם בשמחה שלי, שהקב"ה זימן לי – צריכה להיות הגבלה. לרדת רק שתי מדרגות…
('משיבת נפש' – מידות)