"וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ו' כז)
במשך שנים רבות זכה ידידנו הרה"ג ר' ישראל דחבש, להיות מהאנשים הקרובים ביותר למרן קדוש ישראל רבי שמעון בעדני זצוק"ל.
הרב דחבש מסביר כי החיבה היתירה לה זכה אצל מרן זצ"ל, מקורה אך ורק בפעילותו לקרב רחוקים, במסגרת עבודתו כפעיל ותיק בארגון 'אחינו', זרוע החיזוק של 'דרשו'.
ואכן, מוסר הרב דחבש את נפשו על קירוב רחוקים, לא אחת הסתכן בנפשו מול אבות זועמים שאיימו לפגוע בו נפש אם יכניס את בניהם לישיבות הקדושות, לא פעם כבר זומן לחקירות לאחר שהורים התלוננו עליו שהוא 'מכשף' את ילדיהם הבוגרים ו'מסית' אותם לעזוב את הבית וללמוד בישיבה, אבל הוא לא נותן לכל אלו להניא אותו ממפעלותיו הכבירים, וזאת, לאחר שלמד אצל מרן הגר"ש בעדני עד כמה גדולה ועצומה חשיבותה של הפעילות הזאת.
בשיחה שקיימנו אתו מפליג הרב דחבש על גלי זכרונו לימים שבהם זכה לצקת מים על ידיו של אותו גאון וקדוש.
"כשהיה רבינו יושב ולומד, שום דבר בעולם לא יכול היה להזיז אותו מלימודו", מספר הרב דחבש. הוא היה לומד עד כלות הכוחות כפשוטו, שקוע בגמרא ולא מוציא את עיניו ממנה במשך שעות. כשהוא היה שקוע בלימוד, היה לו מראה מאוד מפחיד, כולם הכירו אותו בתור אדם חביב וחייכן, אבל בזמן הלימוד לא היה בו שמץ של זחות הדעת חלילה. הוא היה רציני מאוד, היה ממש פחד להתקרב אליו.
"גם אם מישהו רצה לבוא ולשאול את הרב שאלה, זה לא היה כזה פשוט. אם היתה זו שאלה של משהו שכתוב במפורש בגמרא או בשולחן ערוך, מרן היה אומר לו: "מה אתה שואל אותי כזאת שאלה באמצע הלימוד, תפתח שולחן ערוך ותלמד!". אבל אם היתה זו שאלה שיש בה כדי להסתפק גם אחרי שלומדים בפנים הספר, הוא היה משיב בשמחה, אך בקצרה. רגע אחרי שהשיב את תשובתו כבר היה שקוע בחזרה בלימודו.
"כך זה היה בכל פעם כשהוא היה לומד, אבל כשהוא היה מכין שיעור, זה היה ביתר שאת, והריכוז שלו היה מגיע אז לרמות בלתי נתפסות. רבינו אמר לנו פעם שכשהרב שך היה מכין שיעור לא היה עם מי לדבר, ואנחנו חייכנו זה לזה, כי ידענו שגם אצלו זה ממש אותו הדבר, ואכן מרן זצ"ל היה מרבה לדבר על מה שהוא ראה ולמד אצל הרב שך, והנהגות רבות שלו נלקחו למעשה מהרב שך.
"את השיעור היה מוסר פעם בשבוע, ביום שלישי, והוא היה אומר אותו בכזאת עמקות נפלאה, שרק מעטים מאברכי הכולל הצליחו להחזיק ראש עד סוף השיעור, וזאת למרות שבכולל למדו תלמידי חכמים מופלגים. אני חושב שרק ארבעה או חמישה אברכים יכלו להחזיק ראש ולהבין את השיעור מתחילתו ועד סופו.
"למעשה השיעור היה מתרחב והולך, הוא היה יוצא מהסוגיא שלמדנו, משוטט בכל רחבי הש"ס מביא ראיות וסברות, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, ולבסוף מכנס את הכל לתוך הסוגיא ומסביר מהלך שלם לכל אורכה".
"וראה זה פלא, אף שרבינו היה לומד בכזאת שקיעות מופלאה ולא נתן שיפריעו לו מלימודו, לי הוא הרשה לבוא אליו עם שאלות בכל עת, והיה משיב לי בנינוחות רבה. זאת, משום ששאלתי אותו בענייני קירוב רחוקים. זה היה הדבר היחיד בעולם שהיה חשוב לו חוץ מלימוד התורה. ברגע שדיברת על קירוב רחוקים, העיניים שלו התרחבו, הוא שמע והקשיב וייעץ ועוד, והנחה ונתן לי דחיפה להתקדם הלאה ולא לחשוש מאף אחד.
"אם היתה לי שאלה דחופה לגבי איזה בחור שרוצה להיכנס לישיבה, ואנחנו מתלבטים אם להכניס אותו לישיבה של מתחילים או לישיבה של מתקדמים, במקרה שהיינו צריכים תשובה דחופה, הייתי ניגש למרן אפילו כשהוא היה בשיא השקיעות, והוא עודד אותי לעשות זאת, הוא אמר לי שלא אפחד לשאול אותו בכל עת, כל מה שקשור לקירוב רחוקים שווה אצלו יותר מהכל.
"לא רק שהוא ענה לי בכל זמן, אלא שהוא גם לא הגביל את הזמן של ההתייעצות, הוא המשיך לדבר איתי ולהעמיק בנושא כפי הצורך, בלי להזדרז ובלי להצטער על הזמן שהולך לאיבוד, כי מבחינתו זה היה חשוב לא פחות מלימוד התורה עצמו. כמובן שניצלתי את זה גם כדי לשאול על ענייני הפרטיים, משחיל בין לבין והוא היה עונה לי בחיבה גדולה. אבל זה היה חייב להיות קצר, כי אחרי זמן קצר הוא היה אומר 'ביטול תורה ביטול תורה', וחוזר מיד לתלמודו.
"האברכים ידעו שמי שרוצה לשאול אותו איזו שאלה בענייני העולם הזה, יש זמן קצוב – כשהרב צועד מהיכל הלימוד למשרד שלו, וכשהוא צועד ממנו אל האוטו בדרך הביתה. זה הזמן שבו אפשר לדבר איתו.
"מרן אמר לי פעם שבעיקרון לא היה רוצה לברך אנשים, כי הוא יודע שהברכות שלו לא מועילות בכלל, אבל מאחר ויהודי צריך להידבק בדרכיו של הקב"ה, והקב"ה אוהב לברך את עמו ישראל, לכן גם הא מברך בשביל העניין הזה של להידבק במידותיו. אבל אם באו לבקש ממנו ברכה באמצע שהיה שקוע בלימוד, זה היה מפריע לו מאוד, ופעמים רבות היה מסרב לכך.
"פעם ביקש ממני אחד מקרובי משפחתי שהוא רוצה שאני אכניס אותו למרן כדי שיברך אותו. אמרתי לו שבסדר, שיבוא בשעה עשר בלילה, נעלה לרב הביתה, אולי נצליח להוציא ממנו ברכה.
"נכנסו לבית מרן, הוא הבחין בנו ושאל אותי מה אני רוצה. אמרתי לו שיש פה קרוב משפחה שלי שמבקש ברכה מהרב. הרב השיב לנו בקצרה: "הברכה זה ללמוד תורה", ומיד חזר לתלמודו. אמרתי למרן: "הרב, הוא בא במיוחד מירושלים, שהרב ייתן לו איזו ברכה קטנה…" אבל מרן השיב בתקיפות "הברכה היחידה זה ללמוד תורה, שיישב וילמד תורה – תהיה לו ברכה".
(הערת הכותב: פעם הגענו למרן זצ"ל כדי לשמוע ממנו שיחת חיזוק ל'לקראת שבת', ומרן הקדיש לנו זמן בשמחה רבה ושוחח אתנו על קורות חייו ועל רבותיו, כשהוא שוזר בדבריו מסרים חשובים מאוד למחנכים וראשי ישיבות. לאחר שהסתימה השיחה פנה מרן לחזור לבית המדרש, ורגע לפני ש כנס לבית המדרש נפרדנו ממנו וביקשנו את ברכתו. מרן השיב בחדות: "מה ברכה? מה אני, 'ברכן' אני?", והחיש צעדיו אל תוך בית המדרש הסמוך).
פניו של מרן היו מאירות באור יקרות, הוא היה שש ושמח באופן שאי אפשר לתאר
"בתקופה שאחרי פטירתה של הרבנית, היה מרן בצער גדול. היא היתה מסורה אליו בצורה שלא תיאמן, הוא סיפר לי רבות על מסירות הנפש המיוחדת שלה ללימוד התורה שלו, וההערכה שלו אליה היתה בלתי נתפסת.
"באותו זמן יכלו כולם לראות מה המשמעות של קירוב רחוקים אצל מרן. הייתי רואה שהוא קצת בצער, מיד ניגשתי אליו ודיווחתי לו על איזה בחור שבדיוק חזר בתשובה והצלחתי להכניס אותו לישיבה. פניו של מרן היו מאירות באור יקרות, הוא היה שש ושמח באופן שאי אפשר לתאר. כך הייתי שומר את העדכונים שלי ומפזר אותם לאורך זמן, בכל פעם שראיתי שהוא קצת מצטער, הייתי רץ אליו ואומר לו "הרב, נפתח עוד תלמוד תורה חדש בצפון, בגלל ריבוי בעלי התשובה שם", "הרב, הקמנו עוד ישיבה לצעירים מתחזקים", ככה כל פעם, וזאת היתה הנחמה הכי גדולה שלו בצערו.
"כמו כן כבר סיפרתי, כמה היה מרן חס על כל שניה ולא היה מוכן לבזבז כלום מזמנו, אבל מדי פעם הוא היה יוצא לנסיעות ארוכות ברחבי הארץ, כדי למסור שיעורי תורה ולחזק את הציבור, במיוחד בימי 'בין הזמנים'. בחלקי נפלה הזכות להיות הנהג שלו בנסיעות מחוץ לעיר, כך שזכיתי לראות לא פעם ולא פעמיים את מסירות הנפש שלו לעניין הזה.
"אני מדבר על השנים האחרונות, מרן כבר לא היה צעיר, הוא התקרב לגיל תשעים ובכל זאת הייתי לוקח אותו לנסיעות של יום שלם, משעות הבוקר ועד השעה 18:00 בערב, נסענו לאשדוד, שם הוא היה אומר שיעור, לאחר מכן היינו ממשיכים במסע עד נתיבות. בכל מקום הוא היה מתיישב, אומר שיעור בפני מאות אברכים ובחורי ישיבה. לפעמים נותן שיחה בנושא של חינוך או קירוב רחוקים, כל מקום לפי העניין שלו.
"בדרך הוא היה יושב באוטו משך שעות, לומד משניות או משנה ברורה, בהתמדה מופלאה. הרבנית היתה מכינה לו מאפה ואורזת לו לדרך, אבל כשהוא היה מוציא אותו מהתיק, היה קודם כל פורס לי חתיכה ומתעקש שאוכל לפניו: "זו לא דרך ארץ לאכול לבד", היה אומר לי, "קודם אתה תאכל ואחר כך אני".
פעם סיפר לי חתנו הגר"א יפת שליט"א
"בכלל, אם כבר דיברנו על אכילתו של הרב, פעם סיפר לי חתנו הגר"א יפת שליט"א, שהוא עשה חשבון ומצא שהאוכל שהרב אוכל במשך חודש שלם שווה פחות מ-400 שקלים! לדבריו, סכום זה הספיק לקנות לרב את כל מאכליו למשך חודש שלם, כולל שבתות וימים טובים. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה אכילה בכלל, הוא היה קצת טועם. היו מכינים לו סיר קטן של חמין לשבת, וממנו הוא היה מסתפק במשך כל השבוע!
"כשהגיעו שעות אחר הצהרים, הרב כבר היה עייף מאוד אחרי נסיעה כזאת ארוכה, הוא היה לומד ולומד עד שהספר היה נשמט מידיו ואז היה מנמנם קצת. חלק מהנסיעה הוא היה מקדיש לשיחה איתי, בזמן הזה גם היינו מדברים על נושאים שונים של קירוב רחוקים ועוד. אבל הגיע שלב שבו מרן לא הצליח לדבר מרוב חולשה, הוא ממש היה באפיסת כוחות.
"אני הצעתי שאולי נוותר על המשך הנסיעה וניסע חזרה לכיוון בני ברק, אבל הוא סירב לכך בתוקף. אנשים מחכים לי, הוא אמר, וכשהיינו מגיעים ליעד הבא, הוא היה יוצא מהאוטו, מתגבר כמו אריה ומוסר שיעור עם כל החיות והחיוניות, בקול גדול, מדבר ומסביר מנחה ומדריך, לאחר מכן היה מקבל קהל ומשיב למחנכים ולרבנים בענייני חינוך וקירוב, בסבלנות ובערנות מופלאה, וברגע שחזר לאוטו הוא שוב נפל לאפיסת כוחות, כמעט התעלף מרוב חולשה.
"לא פעם ולא פעמיים, ראיתי את זה קורה שוב ושוב. בכלל, גם בבית המדרש היינו רואים את זה שהוא מאלץ את הגוף שלו להישאר ער למרות העייפות הגדולה. לפעמים הוא הרגיש שהוא מתעייף, אז במקום לפרוש לחדרו ולנוח מעט, הוא היה מתחיל ללמוד בקול גדול ולהתנדנד על מקומו. אם גם זה לא עזר והעייפות התגברה, הוא היה נעמד על מקומו ולומד בעמידה ובקול גדול, עד שגם זה לא עזר ואז הוא היה מתיישב, מנמנם קצת ושוב חוזר לתלמודו ביתר שאת וביתר עוז.
(המשך אי"ה בגליון הבא)