בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר (ז, יח)
מפרשת נשא, הנקראת בשבוע בו חל חג מתן תורה, אנו למדים רבות על חשיבותם של לומדי התורה ועל מעלת מחזיקי התורה.
כשמתבוננים בפרשה המפרטת את קרבנות הנשיאים, מבחינים כי הקרבנות לא הוקרבו בהכרח לפי סדר הולדת השבטים.
המקריב הראשון היה נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה שזכה למלכות. המקריב השני היה נתנאל בן צוער נשיא שבט יששכר, והמקריב השלישי היה אליאב בן חלון, נשיא שבט זבולון. רק לאחר מכן החלו הנשיאים להקריב את קרבנותיהם לפי סדר הולדת השבטים.
מבארים חז"ל במדרש (בראשית רבה עב, ה), שיששכר הקדים להקריב משום שהוא בן תורה ותלמיד חכם. ומאותה סיבה זכה זבולון להקריב מיד לאחר יששכר, משום ש"זבולון לחוף ימים ישכון" – הוא מחזיק התורה. בני שבט זבולון יודעים שכל העמל והיגיעה בהפלגה למרחקים, שווים כדי לזכות בחלק מהתורה הקדושה. לכן זבולון הינו שווה ערך ליששכר, משום שהוא יודע להעריך באמת את זכות התורה.
הרי יש בשוק אינספור יוסף ויוסי ויוסל'ה
הגמרא (פסחים סח ע"ב) מספרת, שבחג שבועות היה רב יוסף אומר לבני ביתו בשמחה: "עבדי לי עגלא תלתא", הכינו לי עגל משולש, כלומר עגל שלישי לבטן שהוא הטוב והמשובח בעגלים.
רב יוסף היה מנמק את בקשתו באומרו: "אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא?" ומבאר רש"י על אתר: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי, הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף ומה ביני לבינם?"
שמעתי מפי ראש הכולל, הגאון רבי יחיאל נוביק שליט"א, רעיון נפלא המבאר את הקשר בין "כמה יוסף איכא בשוקא" לבין העגל המשולש שרב יוסף נהג לאוכלו ביום מתן תורה.
הרעיון בא לאור עולם בעקבות אמירתו של אחד מתומכי הכולל לרבי יחיאל, כי ברצונו להעניק לכולל תרומה גדולה מהרגיל, אבל הוא מחכה להשלמת עסקה שאמורה להניב לו רווח משמעותי, וחלק גדול ממנה יופרש כתרומה לכולל.
האיש, אספן וסוחר עתיקות במקצועו, ביקש להשקיע בציור עתיק ומרהיב בן שלוש מאות שנה, שצויר על ידי אמן נודע בן התקופה, אולם כדי לאשר את האותנטיות והאמינות של התמונה, נדרשים זמן ארוך והשקעה כספית מרובה. חברה מיוחדת שמתמחה בתחום, עורכת בדיקות מקיפות במטרה לוודא שלא מדובר חלילה בזיוף אלא בציור המקורי שיצא מתחת ידיו של הצייר הנודע.
תהליך הבדיקה איטי ומורכב, וכרוך בעלות גבוהה – חמישים אלף דולרים. אולם ההמתנה וההשקעה נושאות פירות, ובמידה והתמונה מאושרת כאמינה, מחירהּ מאמיר והיא עשויה להימכר במכירה פומבית בסכום הנע בן מאתיים לשלוש מאות אלף דולרים. המדד שקובע את שוויה של התמונה הוא הקביעה המובטחת, שמלאכת אמן נפלאה ונדירה שכזו, יכולה לצאת אך ורק מתחת ידיו של אותו צייר נודע שחי לפני שלוש מאות שנה.
רבי יחיאל שמע את דבריו של האיש ולמד מהם לקח עצום הנוגע לענייננו. בכל העולם יש המוני יוסף, יוסי, ויוסל'ה, אבל רב יוסף יכול לצאת רק מהצייר הגדול ביותר ביקום שהוא הקב"ה, ומהתורה הקדושה שהיא בית היוצר לאנשים מרוממים.
כזו רוממות יכולה להגיע רק מהצייר האוטנטי, שהוא ריבונו של עולם וממפעל היצור שהיה במעמד הר סיני. אין עוד ציור כזה, ואין עוד ערך כזה!
כדי להחדיר בבני ביתו את הכרת ערכה של התורה, אמר להם רבי יוסף להכין לו עגל משולש. וזאת על מנת שידעו שהוא קנה את הזכות לאכול בעלי חיים רק משום שהתרומם מעל כל העולם וברואיו.
יומא דעצרתא מבטא את הרעיון, שכל הבריאה כולה באה לשמש את האדם השלם אשר צויר בידי בורא העולם במעמד הר סיני. יומא דעצרתא מבטא את ההכרה בחשיבותם של לומדי התורה ובמעלתם של מחזיקי התורה המכירים בחשיבותה.
שלח למשרדי הישיבה פקס חריף ונזעם
עורך הדין הנודע יעקב וינרוט ז"ל זכה לייצג את הציבור החרדי בנושאים רבים שנגעו לחיינו הרוחניים בארץ הקודש. בנוסף להיותו עורך דין מנוסה וממולח, היה בעל חסד גדול, שהגיש למוסדות תורה רבים סיוע משפטי בהתנדבות מלאה.
ביום מהימים התגלגל לפתחו מקרה של בחור שלא התקבל לאף ישיבה גדולה. הבחור, שהיום הנו תלמיד חכם מופלג, היה תלמיד חרוץ ואיכותי, אבל לא מאלו שכל הישיבות נלחמות לקבל אותם לשורותיהם. יעקב פנה בעניין למספר ישיבות שסייע להן בעבר, כשהוא בטוח שכל הדלתות יפתחו לפניו לרווחה, אולם להפתעתו ולאכזבתו התחמקו כולם מלקבל את הבחור באמתלות שונות.
אחת הישיבות שנמנעה מלקבל את הבחור, היתה ישיבת "אורחות תורה", שבראשותה עמד מרן הגראי"ל שטינמן זצ"ל. עורך הדין, שמצא את עצמו נפגע מסירובה של הישיבה, שלח למשרדי הישיבה פקס חריף ונזעם, בו הוא הביע את כעסו ואכזבתו מחוסר הכרת הטוב לכאורה של הישיבה, שזכתה בעבר לעזרתו הנדיבה.
במקרה התגלגל הפקס לידיו של אחד הרמי"ם, שקרא את השורות והזדעזע עד עמקי נפשו. הוא הציג את המכתב בפני רבי אהרן ליב שזימן אליו בדחיפות את ראש הישיבה ושאל אותו האם אכן לא נענה לבקשתו של יעקב וינרוט ולא קיבל את הבחור לישיבה.
ראש הישיבה השיב בחיוב: "הדברים נכונים, לצערי הבחור איננו מתאים לישיבה, ומה גם שהרישום כבר נסגר מזמן".
רבי אהרן לייב הורה לראש הישיבה: "תקשיב טוב, סע עכשיו ליעקב וינרוט, בקש את מחילתו והודע לו שהבחור מתקבל לישיבה לאלתר. אבל אל תעשה זה בטלפון, סע אליו פיזית ובקש ממנו סליחה פנים אל פנים!"
המאורע התרחש בימי 'בין הזמנים', ממש לפני תחילת שנת הלימודים, בעת שיעקב וינרוט היה רגיל לנפוש בשוויץ. ראש הישיבה, שהכיר את אורחותיו של עורך הדין, אמר לרבי אהרן לייב שהיה פוגש את יעקב בשמחה, אבל מן הסתם הוא נמצא כעת בחופשה בחוץ לארץ. אולם רבי אהרן לייב לא הרפה: "אם כך, סע לחוץ לארץ ותתנצל בפניו פנים אל פנים".
ראש הישיבה עשה כמצוות גדול הדור. הוא התקשר מידית לעורך הדין ואמר לו: "יעקב, אני חייב לפגוש אותך בדחיפות, לא משנה היכן אתה שוהה כעת".
למרבית המזל, בדיוק באותו היום שב יעקב מחופשתו בשווייץ ושהה במלון "מצודת דוד" בירושלים. ראש הישיבה הגיע למלון בלוויית ר"מ נוסף מהישיבה ובישר לעורך הדין, שרבי אהרן לייב הורה לקבל את התלמיד לישיבה, אבל בתנאי אחד.
עורך הדין נדרך, איזו רשימת מכולת רוצים ממנו כדי לקבל את הבחור לישיבה. הוא כבר עמד לצאת להתקפה, אבל עצר את עצמו וביקש קודם כל לדעת באיזה תנאי מדובר.
"התנאי שרבי אהרן לייב דורש הוא, שקודם מעשה תאמר בפה מלא 'הריני מוחל וסולח לכל ראשי הישיבות, שסייעתי להם פעמים רבות, ולמרות זאת לא נענו לבקשתי".
עורך הדין ההמום לא האמין למשמע אוזניו. בעיניים מלוחלחות מדמעות התרגשות, הוא הודיע על אתר שהוא מוחל לכולם בלב שלם ובלי שמץ קפידה.
היינו עשויים לחשוב שבכך הסתיים המאורע, אבל האמת היא שזהו רק חציו הראשון של הסיפור. כעבור חצי שנה פקד יעקב את ביתו של רבי אהרן לייב לרגל עניין ציבורי חשוב שעמד על הפרק. עורך הדין ישב בלשכת הגזית במשך שעה ארוכה, וייעץ בנושאים משפטיים הנוגעים לעניין שעמדו על הפרק.
בתום הפגישה יצא יעקב מהבית הנודע ברחוב חזון איש ונכנס לרכבו. כעבור שניות ספורות יצא גם מרן הגראי"ל מביתו בדרכו לתפילה. רבי אהרן לייב נכנס לרכב וביקש ממלוויו לקרוא לעורך הדין בבהילות לפני שיעזוב את המקום.
יעקב יצא מרכבו וניגש לרכב של רבי אהרן לייב, ששאל אותו בחום ובחביבות: "יענקל'ה, האם אתה זוכר את המקרה שאירע לפני חצי שנה, כשראשי הישיבות שנעזרו בך בעבר, סירבו לקבל את הבחור לישיבותיהם למרות בקשתך?"
יעקב הנהן בחיוב. המקרה המטלטל, בקשת המחילה והתנאי הבלתי צפוי שנלווה לה, נצרבו היטב בזיכרונו.
"ובכן", נענה רבי אהרן לייב, "ברצוני לבקש ממך שמכאן ואילך, בין בחיי ובין לאחר מאה ועשרים שנותיי, תזכור תמיד את הדבר הבא: אתה לא עושה חסדים עם עולם התורה על מנת לקבל פרס! גם אם תחווה קשיים, תסכולים וכפיות טובה, זכור תמיד לסייע לעולם התורה בלי שום תנאי, בלי לקבל כל שכר, ובלי שמץ תקווה לזכות בהכרת הטוב".
רבי אהרן לייב עצר לרגע והמשיך בדבריו: "דע לך שמצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות. זו הסיבה שדווקא בנקודה הזו תוקף היצר הרע בכל כוחותיו, ולכן הכי קשה לאנשים להרים תרומות ללומדי התורה, כי לא כל אחד ראוי לזכות במצוה הזו. אבל אתה, לא משנה איך יתייחסו אליך ולא משנה כמה יאכזבו אותך, תמשיך לעזור לעולם התורה לעולם".
מעשה זה מהווה המחשה נפלאה לערכו של זבולון המחזיק את התורה, ולערכה של התורה המרוממת את האדם על כל הנבראים והופכת אותו לציור נדיר מעשה ידי בורא העולם במעמד הר סיני.