בעמוד היומי שאנו לומדים היום (שבת סב:) אומרת הגמרא 'שלשה דברים שמביאין את האדם לידי עניות', ואחד מהן הוא: "ושאשתו מקללתו בפניו", היינו שאינו מכבד את אשתו, ואינו קונה לה את אשר היא צריכה לצורכיה השונים.
וכמה מתאים הוא למה שאמרו במסכת בבא מציעא (נט.): "אמר ר' חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (בראשית יב, טז): "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתערו!"
לאמור : כיבוד האשה – גורם לעשירות.
וכן הוא במסכת כלה (פרק א'): "מה יעשה אדם ויהיו בניו עשירים? יעשה חפצי שמים וחפצי אשתו!"
ויש מי שביאר על פי מה שכתב המאירי בסוטה (ג:) שכשאדם מכעיס את אשתו היא מתרשלת בשמירת עסקי הבית וממילא באה לו עניות, ולפי זה יש לומר, שלכן להיפך, כשמייקר את אשתו ומכבדה, הרי היא מתרצה לשמור נכסיו ונמצא מתברך בזה!
אבל באמת דברי חז"ל הינם גם בדרך סגולי, והמה אמרו ברוח קודשם שהמכבד את אשתו – הנה תשרה לו ברכה במעשה ידיו!
מעשה נפלא מחייו השגרתיים של אברך, אשר הכניס יסוד זה לראשו – והועיל לו ביותר כותב בספר 'בשביל שתתעשר' (עמוד קכד). והרי הוא לפניכם כהוויתו, ממבטו של הכותב:
פניו היו נפולות. "שכחתי את כובעי החדש ברכב שלקחני 'טרמפ'. הוא אינו מכירני, ואף אני איני יודע עליו מאומה מלבד היותו גר באלעד, מה אעשה?" תינה את צערו.
השתדלות יעשה, ויתלה על לוחות המודעות שבמקומות המרכזיים מודעה בה הוא מודיע על אבידתו, אך סיכוי גדול לא היה בכך…
כעבור יומיים שבתי וראיתיו, והנה פניו צוהלות ועל ראשו מגבעתו!
"איך הושבה האבידה כה מהר?" שאלתיו.
והוא סיפר: "כשצערי בליבי על אובדן הכובע, בעיקר בגין ההוצאה הלא קטנה שאצטרך להוציא בקניית כובע חדש, אם לא אמצא את הישן, צפו ועלו במחשבתי דברי רבי חלבו במסכת בבא מציעא (נט.): "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר: "ולאברם היטיב בעבורה", והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו!"
מיד גמרתי אומר לגשת אל הקונדיטוריה הקרובה לבית חמי שבבני ברק, שם שהינו באותו ערב, ולקנות לרעייתי איזה דבר מאפה האהוב עליה.
'מי יודע' אמרתי בליבי, 'אולי בזכות הכבוד והיקר שאעניק לאשתי שתחי' אמצא את אבידתי, ולא אקלע להוצאה גדולה הכרוכה ברכישת כובע חדש!'
בעומדי בקונדיטריה, ממתין לתורי לשלם, צדו עיני את אחד העובדים. פניו נראו מוכרות לי, אימצתי את מחשבתי, וליבי החסיר פעימה, היה לו דמיון מפתיע לנהג הרכב שברכבו שכחתי את הכובע.
'היתכן שזה הוא?'
פניתי אליו ושאלתיו אם הוא גר באלעד?
"אני גר בבני ברק" השיב.
אז זה לא הנהג.
"אבל" המשיך ואמר, "אחי מתגורר באלעד, הרבה מחליפים בינינו!"
"ולאחיך יש סקודה אדומה" הוספתי לשאול, ונעניתי: "כן, מנין לך?"
לא עברו יותר ממספר דקות, עד שנוצר הקשר ביני לבין אחיו הנהג, וכעבור כמה שעות שבה המגבעת האבודה לראשי!"
שכן: כיבוד האשה = ברכה בנכסים! בדוק ומנוסה!