מספר יהודי יקר: "אמנם כיום אני אברך, אבל גדלתי בבית פושר מאד מבחינה דתית, למדתי בבית ספר ממ"ד, המשכתי בתיכון דתי ולאחר מכן התגייסתי לצבא. בתקופת הצבא, רבים מחברי הטובים התרחקו משמירת תורה ומצוות. ודווקא אני – שבאתי מרקע של רמה דתית מאוד נמוכה – נשארתי איתן ויציב, ובשנים שלאחר מכן אף התחזקתי מאד. ומי גרם לכל זה? האדמו"ר הזקן מאמשינוב!
שנים הייתי מתפלל שחרית בבית מדרשו של האדמו"ר, שהיה בשכנות לבית הורי. האדמו"ר היה נוהג להקשיב לברכות השחר שלי ושל הילדים האחרים שהיו שם, ולענות אמן בהתלהבות ובשמחה. פניו המאירות, הזוהר שקרן מהן, ובכלל – תסיסת השמחה שהיתה שופעת מהליכתו הזריזה ומכל פעולותיו – הם ששמרו עלי בנסיונותי הקשים. אני לא יודע להסביר בדיוק איך פעלו הדברים עלי, אבל אני יודע שלא פעם קרה, שכשעמדתי להישבר – לוותר על ברכה, על תפילה או על מצווה, היתה דמות דיוקנו ניצבת מול עיני.
אין זה ביטוי ספרותי, וגם אין בזה הגזמה. כך ממש היו הדברים. התופעה הזו גרמה לי לתפוס, שהוויתור על המצווה איננו אלא החמצה – אני עומד להחמיץ משהו יקר ונפלא. לעיתים חוויתי גם מעין תחושה שאני לא יכול " לאכזב" אותו. אינני מתכוון שחשבתי שיש לו רוח הקודש, ושהוא רואה אותי עתה. אלא הדמות שלו, כך אני חושב, היתה מעין ייצוג של העולם הפנימי שלי. כאילו באמצעות דמותו הזכרתי לעצמי, שאינני רוצה לאכזב את הרבדים היותר פנימיים שלי (עפ"י ספר אל תחטאו בילד ח"א עמ' 37).
**
סיפר אברך מבוגרי ישיבת קול תורה: כך השפיע עלי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל. החיוך המקסים של הגאון זצ"ל, מאור פניו הנפלא, השמחה המתמדת שהיה שרוי בה בשעת הלימוד ובשעת הדיונים עם התלמידים – כל אלה היו הגורמים, שלימדו אותי ליהנות מהלימוד ולהתחבר אליו" (עפ"י ספר אל תחטאו בילד ח"א עמ' 37).מדברי המספר משמע, שהגרש"ז לא השפיע עליו כמעט באופן ישיר, רק עצם הנוכחות באותו בית מדרש עם הרב, כבר השרתה על התלמיד רוח של קדושה.
**
נביא בזאת תיאור נדיר, הנוגע עד עמקי הנפש, מיהודי שנלקח בילדותו לצבא בגזירת ה'קנטוניסטים' לפני קרוב למאתיים שנה. כאן נלמד איך מפגש של חאודש ימים בלבד, של ילד יהודי בן עשר עם רב מיוחד, השאיר אותו ביהדותו במשך כשלושים שנות גיהנום בצבא הרוסי.
"כשנלקחתי לצבא, הייתי ילד כבן עשר. בן יחיד הייתי לאמי האלמנה. על פי החוק, כבן יחיד לא הייתי אמור להילקח לצבא. אך החוק לא נכתב, כנראה, בעבור העניים. יהודי עשיר, מקרובי משפחתי, שיחד את הפקידים, רשם אותי כבנו, ואני נלקחתי כ"כפרה" במקום בנו. קטעי הזכרונות שלי מאז הם כחלום רע. כמעט דבר לא נותר בזכרוני, רק זאת – שהיה לי קר, הרגליים קפאו, החיילים צרחו, קיללו, לעגו לנו, וכל הזמן האיצו בנו. רעבים, עייפים וחבולים, כמו כבשים המובלים לשחיטה, הגענו בקור המקפיא לעיר 'לוצין'.
נכנסנו לקסרקטין רחב, והופתענו למראה עינינו: כחמישה יהודים המתינו לנו שם. הבולט ביניהם היה איש גבוה בעל הדרת פנים, עיניים עמוקות, ומבט חודר. כמה חמלה והשתתפות בצערנו היו בעיניים הללו, וכמה חום נפלא! הייתי קטן, עייף, קפוא ורעב, כמה לאהבה ולחום. עיניו של האיש כמו מיגנטו אותנו אליהן, והוא פתח, בקול מתוק ומרגיע: "שלום עליכם, אידעלעך". ה"שלום עליכם" כבש את ליבנו, וחמימות מתוקה פשטה בנו. מיד השבנו כולנו: "שלום עליכם, רבי"! היה זה רבי נפתלי ציוני, רבה של לוצין.
הוא ניגש ולחץ יד לכל אחד מאיתנו, מעניק מילה טובה לכל ילד. העסקנים המקומיים הגיעו להסכם עם המפקד הצבאי, כי בכל משך זמן שהותנו בעיר, יתארחו הילדים אצל משפחות יהודיות. ואילו אני עצמי, זכיתי להתארח בביתו של הרב עצמו. מדי יום, היינו חייבים להתייצב בקסרקטין למפקד. הרב נפתלי היה מגיע לשם לשעה או יותר, ומתיישב יחד איתנו. התקבצנו סביבו, והקשבנו בצמא לסיפוריו הנפלאים. הוא סיפר לנו על יהודים שעינו אותם בכדי שימירו דתם, אך הם לא נשברו, ומסרו נפשם על קידוש ה'. סיפר על רבי עקיבא, על רבי חנינא בן תרדיון, על דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, על מסעי הצלב ועל תקופת האינקוויזיציה. אך יותר מכל אהב לחזור על סיפורו של יוסף הצדיק שנמכר בידי אחיו, כשהוא מדגיש תמיד שיוסף עמד בניסיונות כשהוא רואה לעיניו את דמות דיוקנו של יעקב אביו, כי מי שאשם במכירתו הם האחים, ולא אביו היקר.
רק לאחר שנים הבנתי מדוע הזכיר כה הרבה דווקא את יוסף הצדיק. כי גם אנחנו, הילדים המסכנים, 'נמכרנו' על ידי אחינו, פרנסי הקהילות, שנתנו אותנו במקום ילדי המשפחות העשירות והמבוססות. בקלות יכלנו לבגוד בעמנו בגלל זאת, אך הרב נפתלי החדיר לליבנו את ההבנה, שגם אם אחינו בגדו בנו, אך בשביל אבינו היקר שבשמים, צריך להחזיק מעמד… בלענו כל הגה שיצא מפיו. הוא היטיב לספר, ובכל מילה שלו היו טמונים כה הרבה טוב לב ואהבה. דבריו נכנסו היישר מליבו הזך והטהור, אל תוככי לבבו של כל ילד. הוא הצליח לשנות אותנו, עד כי המוח פשוט התחיל לחשוב בצורה שונה לגמרי. באותו חודש בו שהינו במחיצתו, היה כל כך הרבה תוכן יהודי ומוסר השכל בעבורנו, כצידה לשנים שיבואו. ליבותינו נקשרו לעמנו, למדנו לסלוח.
הרב ריפא אותנו במילותיו מן המחלה המסוכנת ששמה 'שנאה', שחשנו כלפי הרשויות היהודיות. הרב לימד אותנו למחול על הכל. מה היה קורה אילולי היו בעולם אנשים כמותו וכמו הנלווים אליו? בעבורי אישית, היתה זו תקופה של הצלה. טוב היה לי בביתו. שכחתי מי אני ולאן נלקחתי… רעייתו היתה לי כאם. איני יודע מדוע בחר דווקא בי מכל הילדים, יתכן שצפה אלו נסיונות ממתינים לי. אך היה זה חסד גדול שעשה עמי ה'.
בלילה האחרון לשהותנו במקום, לא הניחו לנו ללכת לבתי היהודים, ודרשו מאיתנו להשאר בקסרקטין. עם עלות השחר החלו לתקוע בחצוצרות. נעמדנו עם התרמילים על הגב, מנומנמים, רועדים מקור, בלבבות הולמים מפחד. הבנו כי תמו הימים הטובים. תהינו בקול: "האם הרב יגיע גם היום?" לא האמנו שיבוא, בגלל השעה המוקדמת.
והנה נשאנו את עינינו, והרב עומד מולנו! פניו היו רציניות, אך בעיניו בערה אש. הוא עבר בינינו, וחילק ציצית לכל ילד, ולאלו שהגיעו למצוות – העניק גם זוג תפילין. ואז הוא נעמד בצד והחל לצעוק: "ילדים, ילדי ישראל, אתם יהודים! דעו וזכרו כי אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב!". הוא פרץ בבכי… "אל תשכחו שאתם יהודים! אל תשכחו! זכרו את דניאל, חנניה, מישאל, עזריה, רבי עקיבא ויוסף. אמרו יחד עמי, ילדים יקרים – 'שמע ישראל'!" וכולנו צעקנו יחד "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד"!
הרב המשיך: "ילדים, אתם עוזבים היום ויוצאים למסע קשה. 'ומצאוך צרות רבות ורעות…' הרבה צרות ויסורים מחכים לכם…" קולו נשנק… "אך ה' יהיה עימכם, אם לא תשכחו אותו. ה' אלוקי אברהם, יצחק ויעקב". אז אסף אותנו אליו, ובירך אותנו בברכת כהנים. קרני השמש הראשונות החלו להפציע. החצוצרות הריעו שוב. יצאנו לדרך, חולפים על פני רבנו. לכל אחד מאיתנו איחל הוא "לך לשלום והיה בריא".
אל מול עיני, המשכתי כל העת לראות אותו בבהירות עומד ולוחש לי את המילים מברכת כהנים: "יברכך ה' וישמרך "… (עפ"י ספר "להשאר יהודי" מהגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל, שהיה מצאצאי הרב נפתלי הנ"ל, מתוך "דער אידישעט שטראל" גליון מס' ,1127 תשנ"ה).
הסיפור המפעים הזה, ללמדנו בא. שהרי עם כל תוקף נסיונות צעירי דורנו, עדיין מצבם נח יותר מאשר ילד שנלקח לצבא הרוסי לעשרים וחמש שנים, ואם שם הצליח הרב במפגש כה מוגבל להעניק להם כלי השרדות לזמן כה ארוך, על אחת כמה שאנו במגענו עם התלמידים מסוגלים וצריכים להעניק להם כלים להתמודדות עם נסיונות החיים.
לתגובות, ולהצטרפות לרשימת התפוצה של הגר"י פליסקין: [email protected]
(קובץ 'דרישה וחקירה', בהעלותך תשפ"ד)