עמוד היומי עם גישמאק: סלע שעל הצינית
בגמרא ביארו ענין 'סלע שעל הצינית' המוזכר במשנתנו, שהיו עושים רפואה למכה שתחת העקב מסלע של כסף שטבועה בה צורה, וקושי הכסף ולחותו יחד עם הצורה היו מועילים לרפואה.
הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' קסז) נשאל אם מותר לעשות צורת אריה בלא לשון, חרותה על טס של כסף או של זהב לרפואה, לפי שנמצא בספרי הרפואות של הקדמונים שזה מועיל לחולי מותניים, והוא שיעשוה בשעה ידועה. וצדדי האיסור הם משום איסור עשיית שמשין שבמרום [כמבואר בעבודה זרה (מג:), ראה שו"ע (יו"ד סי' קמא ס"ו) וש"ך (סק"ל)], ולומר שהאריה אחד מארבעה פנים. ועוד דן מחשש דרכי האמורי, הואיל והסברא הטבעית אינה מסכמת שיהא בזה שום תועלת.
והשיב לענין חשש איסור עשיית שמשים, שאינו שייך אלא אם כן עשה דמות כל ארבעת השמשים, אבל אם עשה דמות פני אחת מהן, נשר או שור או אריה לבדה, אין איסור בדבר. ואף לענין חשש דרכי האמורי נקט בתשובה זו שאין בו איסור, שכל שיש בו משום רפואה וידוע לרופאים שהוא כן, אין בו משום דרכי האמורי. ויותר מזה נראה, שכל שלא נזכר בגמרא בפירוש לאיסור משום דרכי האמורי אין לנו לאסרן, לפי שאין אנו יודעים אופן פעולת הסגולות, ואין לנו לדון עליהם מדרכי הטבע המפורסם. שהרי יש סגולות שלא נודע עיקרן לכל בעלי הטבע, כקמיע של עיקרין וקרירת האבן הירוקה הנקראת 'אשטופאסי', וכן נמצאו בדברי חז"ל כמה עשבים ולחשים שהתירו לעשותם. ואף כעין רפואה זו של אריה חקוק מצאנו לחז"ל בסוגייתנו בסלע שעל גבי הצינית, שהצורה שבמטבע מועלת לרפואה. וכתב שאף הרמב"ן היה עושה אותה צורת אריה לאותו חולי ולא חשש לכלום.
אך הבית יוסף בבדק הבית (יו"ד סי' קמא) כתב שמצא בתשובת חכמי קטאלוני"ה האחרונים, שהרשב"א הושג מחכמי דורו על היתר צורה זו וחזר בו. וכתב הב"ח (שם ס"ח בקו"א), שאפשר שמה שחזר בו הרשב"א מלהתיר הוא דווקא כשעשאוה בשעה ידועה, ואסור משום שנראה כעובד לאותה צורה, שכך דרכן של עובדי עבודה זרה לעשות צורה כך וכך בשעה ידועה ולעבדה. אך כתב הב"ח שנראה שגם בלא זה יש לאסור, שמה שכתב להתיר משום שאין דמות אריה במרכבה עומד לבדו, יש לדחות ולומר שמכל מקום במדור התחתון מזל אריה עומד לבדו בחודש אב ושור בחודש אייר, ואסור לעשותו משום 'לא תעשון אתי' (שמות כ כ) שבכלל האיסור גם המזלות שבמדור התחתון. ומכל מקום לדעת הרשב"א אין בדבר חשש משום דרכי האמורי.
אך הרמב"ם (פירוש המשניות יומא פ"ח מ"ד) כתב בטעמם של חכמים שאסרו להאכיל ביום הכיפורים לצורך רפואה מחצר הכבד של כלב שוטה למי שננשך על ידו, שלדעתם אין עוברין על מצוה אלא ברפוי כזה שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל אין עוברים על איסור לצורך ריפוי בסגולות, לפי שעניינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול שצריך לדעתו. ולפי זה נמצא שאין להתרפא בדברים שיש בהם חשש איסור ולא הותרו אלא לצורך חולה, אלא אם כן הרפואה היא רפואה טבעית ולא אם היא רפואה סגולית.
ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' נה) דן על פי דברי הרמב"ם לענין תרופות הומאופטיות, אם נחשבות תרופות טבעיות שמותר להשתמש בהם לצורך חולה, או שמא דינם כדין תרופות סגוליות ואין בהם שום היתר לצורך חולה כשיש בהם חשש איסור. ולדינא נקט בשבט הלוי שהגדרת תרופה אם היא טבעית או לא, אינה תלויה בדרך פעולתה אם היא מובנת או לא, אלא בנסיון השימוש בה המאמת את תועלתה של התרופה. וגם תרופה טבעית, כל עוד שלא נעשה לה נסיון רצוף ובדוק אינה דוחה שבת ושאר איסורים, וכן מאידך, רפואה סגולית שהוכחה על ידי הנסיון דוחה שבת ושאר איסורים. והתרופות ההומיאופתיות, אם נתקבלו לנסיון על ידי מומחים ויש נסיון רב בדבר, נחשבים הם לרפואה טבעית. ועיי"ש מה שמסיק להלכה בענין נטילת תרופות אלו בחולה שיש בו סכנה ובאין בו סכנה.
(מתיבתא – פניני הלכה)