אנו לומדים היום בעמוד היומי (שבת סו.) בדינה של 'עגלה של קטן' לענין דיני טומאה, ורש"י מסביר מהו עגלה זו: "עגלה של קטן – לצחק בה, ולטלטלו עליה", היינו שנעשה לשעשוע עם ילדים קטנים, אולי כמו אופניים וכדומה.
[אכן ראה תוס' ד"ה עגלה של קטן שמקשים על רש"י: ולא נראה, דא"כ מאי קמ"ל, פשיטא, דאין לך מיוחד למדרס גדול מזה (שהרי נעשה לישיבה)!" לכך מבארים התוס': לכך נ"ל דהיינו עגלה שעושין לקטן להתלמד להלך"].
כך או כך, יש לנו ענין רחב בענין דיני משחקים שונים לענין טומאה.
והנה כהיום הזה, בזמנינו אנו, קשה לנו להבין ולהתעמק בעניינים אלו, הואיל ודיני טומאה וטהרה אין נוהגים בעוונותינו הרבים בינותינו, מאז חרב בית מקדשינו.
אכן העיסוק בנושא מומלץ מאוד, באשר הוא מעורר את הלב לציפייה לגאולה, שהרי בשעה שיש אפר פרה ובית המקדש קיים נוגעים דינים אלו בכל פרטותיהם ודקדוקיהם,
וכך היה כ"ק הגה"ק מצאנז קלויזנבורג זצוק"ל מעורר, שידוע שמרן החפץ חיים זיע"א זירז ללמוד ענייני קדשים להיות מוכנים לביאת משיח צדקנו ובנין בית המקדש, וכך כתב בהקדמה לספר עבודת הקרבנות שחיבר חתנו הג"ר אהרון הכהן: "ידוע שחייב האדם לצפות לישועת השם, שיתגלה כבוד מלכותו בעולם, וכמו שאמרו חז"ל ששואלין לו לאדם בעת הדין 'צפית לישועה?' וכשהאדם אינו עושה כן מתרעם עליו הקב"ה, וממילא על הכהנים בודאי יש חיוב ללמוד דיני העבודה, דמיד כשיבוא עת הגאולה ידרשו מהם על זה, דכן היה בתחילת בית שני, שנאמר להם על ידי חגי הנביא: "שאל נא את הכהנים תורה", ואמרו שם דשאל אותם על דיני טומאה וטהרה"
וכתב שם שהוא חיוב על כל לומדי התורה בכדי שיוכלו להורות לכוהנים הלכות העבודה, שאם הבעלי תורה יאמרו איני יודע תגדל הכלימה עליהם ועל כל ישראל.
והנה אם הדברים אמורים על חיוב הכהנים ללמוד הלכות העבודה, הרי כך הוא החובה על כל ישראל ללמוד הלכות טומאה וטהרה, שידעו לעצמם מתי מותרים ליכנס במקדש לראות וליראות את פני השם, ומתי מותרים הם באכילת קודש ותרומה, ושלא נהיה ח"ו כעם הארץ, שבגדיהם מדרס לפרושים!
מגלשות ונדנדות…
אם כן נספק כאן הצצה קטנה לדיני משחקים בטומאה, מקצת ממה שמובא בספר נפלא ו'טהרת הכלי' שמו מאת הגאון רבי דוד בעדני שליט"א אשר הוא סובב והולך סביב דיני טומאה באופן מקיף, ואף מונה דוגמאות מעשיות בענין.
ברמב"ם (הלכות כלים פרק כ"ה, הלכה ט"ז) כותב עפ"י דברי הגמ' בסוגיין: "עגלה של קטן – מתטמאה במדרס, שהרי נשען עליה". [ולכאורה הבין במהות 'עגלה של קטן' כדברי התוס' לעיל. וצ"ע].
על כך מביא בספר הנ"ל דינים שונים בענייני משחקים, מה דינם לגבי טומאה, וכדלהלן:
- משחקים המיוחדים לקטן להשתעשע בהם, אם תשמישם דומה לתשמישי הגדול, כגון שיש להם בית קיבול לקבל בתוכם, או עשויים לישב עליהם. או תנור לאפות בו, אע"פ שאין התכלית שבהם לתועלת כי אם לשעשוע בעלמא, הרי הם טמאים. אבל שעשוע שאינו דרך תשמיש כלים, טהור.
- אופניים של ילדים המיועדים לישיבה עליהם, הרי הם טמאים מדרס, אע"פ שאין הנאה בישיבה על המושב, יש הנאה ברכיבה. ומסתברא דאף אופניים המשמשים לעבור ממקום למקום, אם הם של בחורים הנהנים ברכיבתם טמאים, אבל אם אינם משמשים אלא לעבור ממקום למקום, טהורים.
- עגלה של קטן שאינה מיועדת לישיבה אלא לגרור אותה בעצמה, אבל דרך הקטן גם לשבת עליה, הרי היא טמאה מדרס, שאין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, שהקטן משתעשע במשחקיו בכל דרך שירצה,
- וכן נראה שכל המגלשות והמתקנים שילדים מטפסים עליהם מטמאים במדרס, ואע"פ שמחברים אותם בברגים לקרקע, אם ראויים הם בלא חיבור הרי הם ככלים. אבל נדנדה המתחברת אל טבעות שבתקרה, טהורה, מפני שאינה משמשת אלא עם הקרקע.
- סנדלים שונים שיש בתחתיתם גלגלים ועשויים להלך בהם דרך שחוק, נראה שכולם כעגלה של קטן וטמאין מדרס אם הם ממין הראוי לקבל טומאה במדרס, אבל מוט העשוי לקפץ עליו יש לעיין אי חשיב כלי.
- קטן היושב על גבי כלים שאין דרך לישב עליהם, אלא מעשה קונדס, נראה דלא חשיב מדרס. וכן תיבה גבוהה שאין דרך לישב עליה והקטן מטפס ומתיישב עליה, אע"פ שפתחה מצדה ואין אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו מ"מ אין זה דרך מדרס.
אך הצצה היא זו, אך היא מלמדת עד כמה יכולים הלכות אלו להיות אקטואליים ומעשיים על כל צעד ושעל לכשיבנה בית המקדש במהרה ימינו – אמן.