עמוד היומי עם גישמאק: אילן שמשיר פירותיו סוקרו (וצובע אותו) בסיקרא וטוענו באבנים וכו', כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי".
דין זה נלמד מהפסוק "טמא טמא יקרא" הנאמר במצורע "כדי שיפרשו ממנו", כמו שמפרש רש"י, והוסיפו ללמוד דרשה מכפל המילים "טמא טמא", צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשין עליו רחמים.
בגמרא נלמד מפסוק זה דין נוסף: אילן שמשיר פירותיו – צובעו בצבע אדום כדי שעוברי אורח ישימו לב לאילן זה ויתפללו עליו שפירותיו יגדלו כראוי.
ובמדרש יהונתן הקשה למה צריך כאן להודיע צערו לרבים יותר משאר חולאים, ותירץ על פי מה שמפרש רש"י אצל ישמעאל (בראשית כא יז) 'וישמע אלקים את קול הנער', מכאן שתפלת חולים יפה מתפלת אחרים עליו, ומובא בזוהר הקדוש מפני מה נקרא מצורע מוסגר, מפני שמוסגר תפלתו בשמים, ואתי שפיר צריך להודיע צערו ברבים שיבקשו עליו רחמים, בשלמא שאר חולאים מוטב שיתפלל הוא בעצמו, אבל גבי מצורע שנסגר תפלתו בפניו צריך להודיע צערו לאחרים שיתפללו עליו.
בתקופת גלותה של ישיבת מיר, כאשר העיר שנחאי היפנית היתה להם למפלט, ממלחמת העולם השניה וממאורעות השואה הנוראים, מסר המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שיחה לתלמידי הישיבה.
המשגיח הקשה על גמרא זו: וכי מה יש להשוות את צער העץ לצערו של המצורע, שיש לו מין מחלה משונה, וגם צריך להיות מורחק מביתו וממשפחתו, ואף בעל לב אכזר יתמלא עליו רחמים ובודאי שיבקש ויתפלל עליו? הרי באילן מאי כולי האי בצערו שחסר לו פירות?
אלא, אמר המשגיח זצ"ל, רואים מכאן יסוד גדול בכוחות הנפש של האדם, שמי שמרגיש בצער גדול של חבירו ירגיש גם בצער קטן שלו, ומי שאינו מרגיש בצער קטן לא ירגיש גם בצער גדול, וכן בכל דבר.
מספרת הגמרא על אחד שניגב ידיו בבגדו של חבירו, וכך נודע שהוא הגנב של חפץ יקר שנעלם. רואים אנו עד היכן דורשים מהאדם שישתתף בצערו של חבירו, ובימים אלו, אמר המשגיח, שאנו שומעים בשורות איוב נוראות על מצב כלל ישראל, שרחמנא ליצלן נמצאים בידי תליין וחייהם אינם חיים, ומאות אלפים מובלים לגיא ההריגה, מי יוכל לשער את גודל החוב שעלינו, ומה שהיו דורשים מאיתנו חז"ל.
רואים אנו מכאן את חשיבות ענין התפילה על אחרים, עד כדי שהתורה מביאה דין זה יחד עם שאר פרטי דיני המצורע. דברים אלו מתאימים ביותר לתקופה בה אנו נמצאים כאשר ישנם אנשים רבים בבידוד משאר בני אדם, תפילה עבורם שיצאו מבידוד לאיחוד – ראויה ביותר.
הגר"ח פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים מידות ועבודת ה', ח"א) דיבר על סוגיא זו, ואמר הנה חז"ל למדו את ענין הסימן ששמים באילן כדי לעורר את הרבים שיבקשו רחמים מהמצורע שקורא טמא טמא כדי שיבקשו עליו רחמים, ולכאורה תמוה כיצד משווים ביניהם, הרי המצורע עצמו סובל סבל נורא מנותק ממשפחתו ומחברתו, והוא בעצמו צועק כדי לעורר רחמי הבריות שיבקשו עליו רחמים, אולם האילן אינו אלא רכוש האדם גרידא, ומה עוד שמדובר באילן אחד מתוך פרדס גדול שכל שאר האילנות שבו מניבים את פירותיהם, וב"ה בעל הפרדס משתכר ברווח משאר אילנותיו, ומדוע איפוא הפליגו חז"ל ולמדו שיש לבקש רחמים על האילן מבקשת הרחמים של המצורע.
אך חז"ל לימדונו בזה את גודל מעלת נושא בעול עם חברו, אין נפקא מיניה איזה צער יש לחברו האם צער גופו כטומאת צרעת או שצער על רכושו, בכל מקרה מדובר בחברו הסובל ולא משנה מה גודל הצער והסבל, ואפילו צער על אילן אחד מתוך פרדס שלם מחייב לעורר ולבקש עליו רחמים.
עוד הוסיף הגר"ח וביאר, ענין זה של מצורע המודיע צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים יש בו גם ענין של מידה כנגד מידה, נגעים באים לאדם על חטא לשון הרע, יש לאדם הנאה מדיבור לשון הרע שנדמה לו שע"י השפלת חברו הוא ירומם את עצמו ויתכבד בקלונו, נמצא אם כן שהוא רוצה להבנות ע"י של אחרים, ועל כן הוא נענש מדה כנגד מדה שמוציאים אותו מחוץ לג' מחנות, מרחיקים אותו מהציבור כי הוא מזיק את הציבור, בעודו מחוץ למחנה יעשה חשבון נפשו כדי שיהיה ראוי לחזור לתוך המחנה, ואז ילמד פרק במעלת נושא בעול עם חברו, כאשר הוא חש על בשרו עד כמה הוא זקוק לחסדי הבריות שירגישו את כאבו ויתפללו עליו, ומכח הבריות שמתפללים עליו, יבנה את עצמו מחדש ויעלה משפלותו, כל זה יביא אותו לא רק לתיקון עצם חטא לשון הרע, אלא אף יבנה וישריש בו את מעלת נושא בעול עם חברו בראותו עד כמה הוא זקוק לחסדי אחרים.
(מתיבתא – כפתור ופרח)