כאשר חולקה פולין בין רוסיה הסובייטית לבין גרמניה, ברחו ישיבות רבות לשטח ליטא, כך אירע שבשנת תש"א (1941) נקלעו למחנה העבודה ב'קומי' מספר בחורי ישיבה. היו אלו בחורים שלמדו תחילה אצל הרב אלחנן וסרמן בברנוביץ', ולאחר מכן אצל הרב ברוך־בער ליבוביץ בקמניץ.
במהלך השבוע הראשון עבדו כראוי – סחבו קרשים. כאשר הגיעה שבת נתקלו בבעיה: כיצד יוכלו להתחמק מעשיית מלאכה? על פי הדין, אם המשא מתאים לאדם אחד, אזי כאשר סוחבים אותו שני אנשים זו אינה מלאכה גמורה ואין בה משום חילול שבת גמור. ואם המשא כבד ויש צורך בקבוצת אנשים לשאתו, כדי למנוע חילול שבת גמור על ידי העברתו בכל פעם למרחק של פחות מארבע אמות (אמה – כחצי מטר).
החליטו הבחורים כי כאשר יזדמן לידם קרש קטן – ישאו אותו בשניים, ואם גדול הוא – יוסיפו גם עצירה מידי שלוש אמות. באופן הזה נהגו כל השבת, וסבורים היו כי אין בכך כל בעיה. ואולם לא ידעו, כי פעילותם זו נצפתה ממגדל התצפית של המחנה.
היה זה בסיומו של יום העבודה. עייפים ורעבים התכוננו ללכת יחד עם כולם לחדר האוכל, לאכול מעט לחם ולשתות מים חמים (הם לא אכלו במחנה דבר מלבד לחם ומים). באותו רגע עצרו אותם השומרים, קראו לאנשי ההנהלה של המחנה ודווחו: "האנשים הללו נותרו בחיים רק בזכותנו. את קרוביהם מן הסתם כבר לקחו הנאצים. הענקנו להם מגורים וגם עבודה, והנה הם משלמים לנו בכפיות טובה ממדרגה ראשונה. רואים את הקרשים הקטנים הללו? בעבורם הם גדולים מידי. הם עוצרים כל שלושה צעדים בנושאם אותם, זוהי חבלת עבודה טיפוסית!.
מיד התקבלה החלטה להעמידם לדין. הושיבו אותם על ספסל הנאשמים, והמשפט נמשך ונמשך. אחד הבחורים שלא יכול היה עוד להתאפק, קרא: "אנחנו דתיים. פעלנו כך על מנת להקטין את חטא המלאכה בשבת." כוונתו היתה טובה, הוא חשב להקל את המצב. אך התוצאה היתה גרועה ביותר. המנהל התפרץ: "את מי בדעתכם לרמות?, דבריכם הם שקר גס!"
הכל היה נראה אבוד לחלוטין. מה יהיה? והנה, לפתע הגיעו למחנה שישה אנשים – היו אלה אנשים ההנהלה ממוסקבה. אחד המבקרים ניגש אליהם, לקח עמו את אחד הבחורים הצידה, כביכול כדי לברר את הפרטים ובשקט, כך שאיש מסביב לא שמע, אמר לו ביידיש: "א גוטע וואך (- שבוע טוב) גם אני יהודי. היכן למדתם?"
כאשר הזכיר הבחור את שמו של הרב ברוך־בער מקמניץ, פתח המבקר בסיפור מדהים "אמי ילידת סלוצק. תמיד נהגה לומר לי על עבודתי בנ.ק.וו.ד הרוסי: 'דינך שתישרף לעד בגיהנום, אז אנא ממך, עשה פעם מעשה טוב ליהודי שומר מצוות'. עד היום הזה לא הזדמן לי לקיים את ציוויה. כפי הנראה, הגיע כעת הזמן, ולא בכדי נקלענו לכאן בשעה כה מאוחרת. מעולם לא קרה לי, שמכוניתי התקלקלה בדרך. הדבר נראה מכוון, ואפשר לראות בכך את ידו של אלוקים. אנא, ספר לי מהו העניין ואשתדל לעזור."
לאחר ששמע את הסיפור כולו, פנה המבקר אל מנהל המחנה וביקש: "התרשה לי לערוך את המשפט בעצמי?"
הלה הנהן, כמובן, בראשו. והמבקר פתח: "מתי הובאו האסירים למחנה?" "ביום שלישי". "ואיך הם עבדו?" "כראוי". "וביום רביעי?" "כנ"ל. ביום חמישי אף אירעה לנו תקלה והם פשוט הצילו את המצב".
"ואם כך, ברור שלא מדובר בחבלת עבודה מכוונת. אולי הם נחלשו. לפי החלטתי יש להמשיך במעקב שלושה ימים – בימים ראשון, שני ושלישי. אם יעצרו כל שלושה צעדים – יש לדון אותם לפי חומרת החוק. אך אם יעבדו בצורה סבירה – יש להוסיף למנת האוכל היומית שלהם מאתיים גרם לחם…"
מני אז נהגו הבחורים הללו לחגוג את היום הזה, י"ב בתמוז, כיום הצלתם.
(מתוך הספר 'להישאר יהודי')