מאת: הרב ישראל היימן
תשמעו סיפור.
ר' ש. הוא יהודי יקר וחשוב שליבו בוער לתורה וללומדיה. הוא היה מראשוני המתגוררים בשכונה של בני תורה באחת מערי הארץ, שם כחלק מהקמת מוסדות התורה פתח ר' ש. כולל ערב בבית הכנסת השכונתי. עד מהרה הצטרפו לכולל אברכים ובעלי בתים במספר מסלולי לימוד והיה קול התורה הולך וחזק עד מאד.
ר' ש. 'ראש הכולל', הינו בסה"כ אברך בעל משפחה ללא יכולת כלכלית יוצאת דופן, והנה הוא מצא את עצמו מהר מאד מגלגל סכומי כסף ניכרים כל חודש לתשלומי המילגות, כשכל כוונתו היא באמת לשם שמים ולמען הרבות תורה בעם ישראל.
מטבע הדברים הוא הקדיש זמן ניכר לגיוס תרומות. כידוע כוללים כאלו יש בכל שכונה ובכל בית כנסת והתרומות מגיעות בעיקר מהתושבים המקומיים.
הוא ראה סייעתא דשמיא גדולה וב"ה הכולל צבר תאוצה. מידי פעם התאפשר לו אף להוסיף אברכים לכולל והוא ראה ברכה בעמלו.
כמנהג גוברין יהודאין דבכל אתר ואתר התבסס מיודעינו ר' ש. ראש הכולל, מלבד מהוראות הקבע, גם על השמחות וימי היארצייט של תושבי הקהילה והשכונה. הוא נהג לגשת לכל בעל שמחה או כל אדם שיש לו איזו סיבה מיוחדת, לשכנע אותו בטוב טעם ודעת לשתף את הציבור ואת התורה הק' בשמחה או לעשות עילוי נשמה אמיתי וגדול על ידי תרומה לכולל ביום השמחה או היארצייט. את אלו הוא היה מציין במודעה על לוח מיוחד המיועד לכולל במקום שהקצה לו בית הכנסת. המטרה במודעות הללו הייתה להרגיל את הציבור לכך, שכל בעל שמחה משתתף כחלק מהשמחה בהחזקת התורה, ואכן בכל כמה ימים היה היהודי היקר מדפיס את המודעות של בעלי השמחה החדשים שנתנו את השתתפותם ותולה אותם לראווה בפתח הכולל.
הסיפור מתרחש בערב שגרתי אחד בו הוא תולה את המודעות כהרגלו ונכנס לכולל ללמוד. אחרי הסיידר יוצא מיודענו מבית המדרש ומגלה שלוח המודעות ריק. מישהו הוריד את כל המודעות שנתלו אך היום. 'אולי זה המנקה' – חשב לעצמו בתמימות. ראש הכולל ר' ש. אינו מן העצלנים והוא ניגש מיד למדפסת ומוציא מחדש את המודעות. תולה אותם והולך לביתו.
למחרת בבוקר כאשר הוא מגיע לתפילת שחרית הוא מגלה להוותו ששוב אין מודעות… הפעם זה כבר בטוח לא המנקה… מישהו, מחמת סיבה לא ברורה, מתנכל למודעות. זה כבר שווה מעקב קטן. המודעות האלו הן לא סתם בשביל שכל השכונה תדע למי נולד בן או בת, יש להם מטרה כספית ברורה מאד וחשוב מאד שכל מי שתרם תהיה לו מודעה, בשביל עוד אחרים שיתרמו ובשביל הפעם הבאה… בערב הוא שם שוב את המודעות והחליט להתיישב מול פתח בית המדרש לעקוב אחר הדברים. לא עוברות דקות ארוכות והוא מבחין ביהודי שאכן תולש את המודעות ושם אותם בכיסו.
כעס גדול התעורר בו, הוא רצה באותו רגע לקום ולצעוק על אותו יהודי, שלא משנה מה מניעיו אבל עושה משהו שלא ייעשה. בהחלטה של רגע הוא תופס את עצמו ומחליט לחכות. 'כרגע בשעת רתיחה לא כדאי לעשות משהו שאולי אחר כך אתחרט עליו' אמר הוא לעצמו. 'מחר בבוקר, הוא מחליט, אחרי תפילת שחרית אני אגש אל היהודי ואברר איתו את הדברים מתוך מקום יותר מיושב'.
גם למחרת בבוקר, כאשר הוא זימן את עצמו למנין בו מתפלל אותו יהודי, הוא הרגיש שעדיין לא כדאי. כשהוא עבר ליד לוח המודעות הריק עלו בו כל תחושות הכעס מאתמול והוא לא רוצה לדבר איתו מתוך כעס. כל התפילה הוא התחבט ובסופה הוא החליט החלטה חזקה מאד! אגש לאותו יהודי רק כאשר ארגיש שאני יכול לדבר איתו עניינית ולא מתוך כעס! גם אם זה יקח כמה ימים בהם לא יהיו מודעות על הלוח. זו לא החלטה קלה, למי שהמודעות האלו הם חלק לא מבוטל מהצורה של החזקת הכולל, אבל הוא עמד בהחלטה בגבורה ולא ניגש כלל ליהודי שהוריד את המודעות.
באותו ערב התקשר אליו מישהו שאינו מתושבי המקום וביקש להיפגש איתו בדחיפות
ראש הכולל לא היה צריך לחכות הרבה זמן… כבר באותו ערב התקשר אליו מישהו שאינו מתושבי המקום וביקש להיפגש איתו בדחיפות בכדי להעביר לו תרומה לכולל. התרומה הייתה על סך של אלפים רבים, משהו שיחזיק את הכולל להרבה זמן. לשאלת ראש הכולל מה קרה ומדוע הוא מעביר כזה סכום לכולל אותו הוא לא מכיר בכלל, ענה התורם: הזדמנתי לכאן במקרה וראיתי את המכתב של הרב על הכולל, אני מכיר את הרב כבר הרבה שנים ומעריך אותו מאד והמכתב ריגש אותי. היה לי בדיוק סכום גדול של מעשרות והחלטתי להעביר אותם לכולל בעקבות המכתב.
ברגע הראשון לא הבין ר' ש. על איזה מכתב מדובר. אחרי כמה שניות 'נפל לו האסימון'… מדובר על מכתב ישן בן כמה שנים שכתב רב השכונה לכולל בשנותיו הראשונות. המכתב הזה מודפס כרקע ללוח המודעות המשמש את הכולל ושבדרך כלל מלא במודעות המכסות את המכתב.
רק אתמול משום מה מישהו הוריד את המודעות…
מישהו אחר עצר את כעסו בכוחות איתנים, ויתר על מה שיכל להתפתח למריבה לא נעימה ואִיפשר ללוח להישאר ריק…
התוצאה הגיעה מיד!!!
רוב המחלוקות והמריבות מגיעות מרגע או שניים של נתינת פורקן ליצר הכעס הרגעי, בכל מצב שאדם לוקח פרק זמן מלהגיב, גם אם הטענות שלו כנגד השני הן הצודקות ביותר, ניתן למנוע את המחלוקת הבאה.
'חכמת נשים בנתה ביתה – זו אשתו של און בן פלת'. היא ניסתה להתווכח עם הטענות של קורח, בכל מאודה להניא את בעלה בדרכים שכליות מלהיכנס לבוץ המחלוקת עם משה רבינו. בשביל זה לא צריך חכמה גדולה, זו הנהגה פשוטה של רוב כלל ישראל שלא נסחף עם המחלוקת. החכמה שלה הייתה שכשהיא ראתה שבדרכי השכל לא ניתן לעצור את בעלה היא פשוט משכה את הזמן בדרכים יצירתיות… התבונה שלה הייתה טמונה בהבנה שככל שיעבור זמן האמוציות ירדו, ההתלהבות תפחת, אז יהיה ניתן למנוע את האסון. ובזה היא צדקה! להבדיל מאשתו של קורח ששלחה אותו עוד באותו היום לעמוד לפני משה עם טלית שכולה תכלת.
זהו הסוד, לעצור… כמה דקות, יום או יומיים, כך נזכה ונרבה שלום בעולם.