מאת: הרב צבי גטקר
"וַיִּקַּח קֹרַח" (טז א)
קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?? ראה שיוצא ממנו שמואל הרמתי.
טוב, אז לכאורה אין לנו כל כך מה ללמוד מקרח לכאורה, כי ניסיונותיו הם ניסיונות של בעל רוח הקודש. אנחנו לא בעלי רוח הקודש, אז אין סיכוי שניפול בזה….
ננסה להבין מה כן יש עלינו ללמוד, ודווקא מראייתו של קרח את העתיד.
קרח היה לא רק אדם בעל רוח הקודש, אלא אדם פיקח, מבין ועמקן. איך הוא נפל לשטות כזו לכפור בנבואת משה רבינו, ולומר 'כל העדה כולם קדושים'.
המדרש תמה, איך תיתכן כזו שטות. והתשובה היא, הוא חשב שהוא שווה משהו, שמישהו צריך אותו. ש'הוא' הנושא, וממילא 'הוא' חושב שלפי החשבון ש'הוא' עשה מגיע לו..
ואמנם אכן, קרח חשב ש'הוא' יש מישהוא שצריך אותו, בגלל רוח הקודש שלו, אבל אנחנו כולנו מתמודדים אם העניין והיצר זה, גם אנו בלי רוח הקודש חשים ובטוחים כי מישהו צריך אותנו, כי מגיע לנו המון על כך שאנחנו עושים טובה לאנושות ולאלוקיה, שאנחנו מתאמצים ועמלים ולא לוגמים כוס גזוז על שפת ים התיכון.
אם אנחנו מתגברים ומתאמצים בתפילה, סבורים אנחנו כי שמגיע לנו גם שהיא תתקבל במלואה, ובזריזות..
וכן על זה הדרך.
הוא לא הוציא לנו כיבוד קפוא, אלא שלף חפיסת דולרים נכבדה
היצר הזה של 'מגיע לי', מקונן בכל אחד ואחד, וקרח רק גילה לנו, שהוא יכול להפיל גם את הגדולים שבגדולים.
אם העבודה לא נעשית מתוך אהבת ה', מתוך הודיה ל'ברוך אשר בחר בנו והבדילנו מן התועים', זה מתכון לשטות בסדר גודל של קרח..
מספר הגאון רבי משה אהרון גולדבלט שליט"א: כשהוקמה ישיבת 'קרית מלאכי', נכנסו צוות הישיבה הטרי אל מרן בעל 'אבי עזרי' זצ"ל, הרב שך ישב איתנו, ושמח שמחה גדולה לקראתנו, הכביר בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו להקים ישיבה שתטעים את טעם התורה בנערי ישראל.
הוא אפילו ביקש ממני להתלוות איליו אל הפריזר [המקפיא] הנושן שלו.. משם הוא לא הוציא לנו כיבוד קפוא, אלא שלף חפיסת דולרים נכבדה, ואמר 'יהי חלקי עמכם גם אני'..
אחרי כל השמחה והעידוד, פתח מרן זצ"ל ואמר לנו כך:
את הסיפור החסידי שאני רוצה לספר לכם שמעתי ממרן הרב מבריסק זצ"ל, הרב מבריסק ר' ועלועל, לא היה רגיל לספר סיפורים חסידיים, ואם הוא סיפר את הסיפור, שמע מינה שהמסר העולה ממנו היה נכבד מאוד מאוד בעיניו, וכה דבר המעשה.
אחר מהאדמורי"ם הגדולים, ישב פעם עם חסידיו לסעודת 'לך אכול בשמחה לחמך', טיש מוצאי יום הכיפורים.
לאחר נטילת הידיים שתיית הלחיים וחלוקת השיריים, כטוב לב המלך, אמר הרבי לתלמידיו, דעו לכם כי יודע אני כ"א ואחד מכם, מה הייתה בקשתו בימים הנוראים. לא זו בלבד, אלא גם זכיתי ויודע אני מה נענה כ"א מכם מן שמיא.
היה שם, תיאר הרב מבריסק, תלמיד אחד חצוף, שנעמד למול הרבי ואמר, נו אולי יאמר לנו הרבי מה נענתי מן שמיא על בקשתי, הרב נעץ בו את עיניו ושאל, מול כולם?, והחצוף קפץ שוב ואמר הן.
ניחא אמר הרבי, אומר לכם, אתה ביקשת ואמרת כך, רבונו של עולם, הלא יודע אתה כי אני עובד קשה לפרנסתי, מהשכם בבוקר ועד רדת החשכה, שעות ארוכות ומיוזעות, ורק לאחר רדת החשכה אני פונה לשעתיים הקבועות לי ללימוד התורה.
ואחרי כל זה עדיין פרנסתי דחוקה עד למאוד, בא נעשה עסקה, אני זלמן מתחייב מהיום ללמוד לא שעתיים כל יום ויום אלא ארבע שעות כל יום ויום.
ואילו אתה רבונו של עולם תגמול לי כמדתי וכשם שאני מכפיל את שעות הלימוד כך אתה תכפיל את משכורתי, ואצליח להרוויח בכל חודש סכום כפול ממה שהיה עד כעת.
אמת? שואל אותו הרבי, האם אכן זו הייתה הבקשה, והחסיד שפער את עיניו בתדהמה ענה ואמר אכן זו הייתה בקשתי, נו, ומה נעניתי?.
אמר לו הרבי משמיים שמעו את קריאתך, וענו בזה הלשון, "מויחל טובות". אנחנו לא צריכים טובות..
מויחל טויבע'ס, חזר הרב שך בחיוך, ושלח אותנו להמשך דרכנו וישיבתנו.
כלומר, מבאר הרב גולדבלט, הרב שך הסביר לנו מהי הדרך לגדל את בעלי התשובה והמתחזקים הצעירים, גם הם מוסרי הנפש, עליהם לדעת, כי לא טובה הם עשו לאלוקים וליהודים, כי אם את נפשם הצילו.
משל למה הדבר דומה: חולה פלוני נפל למשכב, הרופא שהובהל אל מיטתו, קבע כי תזונתו לקויה ומלאה בחומרים שמזיקים עד מאוד לבריאות בכלל ולו בפרט.
לך את הדייאטן הורה לו הרופא, ותקבל טבלה מסודרת.
כמובן שהוא פנה אל הדייאטן הקליני, ולאחר בחינת כמה פרמטרים בעניינו, נקבעה טבלת תזונה, על טהרת הירק ושאר מיני חסה ועלים ירוקים. מעט בשר כחוש, וגבינה דלת שומן מידי יום.
החולה עיין בטבלה בכובד ראש, ולאחר הקריאה הוא שואל את הרופא, יאמר לי כבודו וכמה אתם משלמים לי אם אני אוכל שבוע ככה לפי התפריט ההזוי הזה?..
כמובן שהרופא פרץ בצחוק רם, ואמר לו, השתגעת?, וכי יש למישהוא כאן בקליניקה עניין בכלל בנעשה בצלחתך??, אתה חולה, אין לך ברירה זוהי דרך הצלתך. נקודה.
והנמשל ברור לגמרי.
מי שסבור כי שכר גדול מגיע לו על צדקותו ותורתו, דומה לאותו חולה המבקש שכר על מה שהוא עושה בשביל עצמו.
אמת, נאמן הוא אלוקינו לשלם שכר, אבל נקודת המוצא שלנו חייבת להיות ההבנה, כי לא את טוב האלוקים אנו עשים, כי אם את טובתנו אנו בלבד.