תפלת השחר עד חצות, רבי יהודה אומר עד ארבע שעות
"סוף זמן קריאת שמע לדעת המגן אברהם ולדעת הגר"א"
כל מפיק לוח שנה המכבד את עצמו, דואג לציין בכל יום את סוף זמן קריאת שמע לפי המגן אברהם, ואת סוף זמן קריאת שמע לפי הגר"א. על מה ולמה נוצרו שני זמנים לקריאת שמע, על כך במאמר הבא, בו נגלה, כי זו אינה מחלוקת של המגן אברהם עם הגאון מוילנא, אלא מחלוקת ראשונים עתיקה.
חכמינו קבעו שיעורים רבים של מצוות על ידי ציון השעה שבה יש לקיימם, או השעה שבה פגה האפשרות לקיום המצווה. הנה, למדנו במשנה: "מאימתי קורין את שמע בשחרית… עד שלש שעות". לגבי חמץ בערב פסח אמרו חכמים (פסחים פ"א משנה ד'): "אוכלים כל ארבע, ותולין [- נהנים -] כל חמש, ושורפים בתחילת שש". הכל יודעים, כי חז"ל מדדו את היום ואת הלילה בשעות זמניות, ולא בשעות קבועות כשלנו. היינו: כיום, השעה מציינת פרק זמן מדוד וקבוע. שעה זמנית נקבעה על ידי חלוקת היום לשנים עשר חלקים, כאשר כל חלק מכוּנה שעה. כמו כן, הלילה חולק לשנים עשר חלקים, וכל אחד מחלקיו כונה שעה. מובן מאליו, כי שעה זמנית
ביום קיץ, מכילה זמן רב יותר משעה זמנית ביום חורף, שכן, שני הימים מחולקים לשנים עשר חלקים, בעוד היום הקיצי ארוך, והיום החורפי קצר [ראה כל זה בפירוש המשניות לרמב"ם, כאן]].
נותר לנו לברר דבר אחד בלבד, אשר הוא למעשה לב ליבה של המחלוקת העצומה: איזה יום חכמים חילקו לשנים עשר חלקים, כאשר שתי אפשרויות בדבר. יתכן, שחכמים נטלו את פרק הזמן שבין זריחת החמה לשקיעתה, וכינוהו יום. אפשר גם, שהיום אשר נמדד על ידם וחולק לשנים עשר חלקים, גדול בהרבה, שכן, הוא משתרע, החל מעלות השחר – הרבה לפני זריחת החמה, עד צאת הכוכבים – הרבה לאחר שקיעת החמה.
כעת, ניטול נייר וקסת ונעשה חשבון פשוט. נניח שעלות השחר בארבע וחצי, הנץ החמה בשש בבוקר, שקיעת החמה בשש בערב וצאת הכוכבים בשבע וחצי. אם יש לחלק את הזמן שבין הנץ לשקיעה, הרי ששלשת השעות של זמן קריאת שמע, מסתיימות בשעה תשע בבוקר. ברם, אם יש לחלק את הזמן שבין עלות השחר לצאת הכוכבים, הרי ששעה זמנית של יום זה היא בשיעור שעה ורבע שלנו. הוי אומר, בשעה שמונה ורבע, מסתיים זמן קריאת שמע!
כאשר נעיין בראשונים שבסוגייתנו, נבחין כי הם נחלקו בדבר זה. במשנה נאמר, כי לדעת חכמים זמן תפילת מנחה הוא עד הערב, ולדעת רבי יהודה הוא עד פלג המנחה. הגמרא מבארת, כי כוונת רבי יהודה היא, עד "י"א שעות חסר רביע", היינו: שעה ורבע לפני הערב. לדעת רש"י (כו/א ד"ה "עד הערב"), הרמב"ן (תורת האדם, שער אבילות ישנה), והרשב"א (ב/א) עולה, כי הערב הוא בצאת הכוכבים, ושעת שקיעת החמה היא עשר שעות ושלשה רבעים מתחילת היום, פחות או יותר. אולם, רבי סעדיה גאון (סידור רס"ג עמ' כ"ו), רב האי גאון (במרדכי פ"ד סי' צ'), הרמב"ם (הל' תפילה פ"ג הל ד') ורבינו יונה (תחילת פרק תפילת השחר) סוברים, כי הזמן המכונה ערב, הוא בשקיעת החמה, ופלג המנחה של רבי יהודה, הוא שעה ורבע לפני כן.
הרי לנו מחלוקת ראשונים, אם היום שחכמים חילקו את שעותיו מסתיים בשקיעת החמה או בצאת הכוכבים. להלכה נחלקו בשאלה זו ה"תרומת הדשן", ה"לבוש" ועוד (עיי' "מגן אברהם" סי' רל"ג ס"ק ג' וסי' תמ"ג ס"ק ג'). נותר לנו רק להבין, כיצד השתרבבו ה"מגן אברהם" והגאון מוילנא למחלוקת זו, עד שהיא נקראת על שמם. ובכן, ה"מגן אברהם" (עיי' בסי' נ"ח ס"ק א') מחדש, כי זמן
קריאת שמע אינו נתון במחלוקת. לדעתו, אף הסוברים כי היום שחכמים התכוונו אליו מתחיל בזריחת החמה יודו, כי לעניין זמן קריאת שמע, חכמים התכוונו למנות את השעות החל מעלות השחר. בכך, הוא מקצר את סוף זמן קריאת שמע באופן משמעותי. הגאון מוילנא נחלק עליו וטען ("ביאור הגר"א" שם ועיי' ב"חזון איש" או"ח סי' י"ג), כי חידושו אינו נכון, אלא הסוברים כי היום של חכמים מתחיל מהנץ החמה, סוברים כן גם לגבי קריאת שמע. מיני אז, נקראו שתי השיטות "זמן מגן אברהם", ו"זמן הגר"א".
לאחר שהגאון מוילנא הכריע כי הדבר שנוי במחלוקת, הוא הכריע להלכה כדעת הסוברים, כי חכמים מנו את השעות החל מהנץ החמה [וכן דעת "בעל התניא", ועיי' "ערוך השולחן" סי' נ"ח, שו"ת "אגרות משה" או"ח ח"א סי' כ"ד וח"ג סי' קכ"ט]. [ראוי לציין, כי הזמן המופיע בלוחות הוא מחושב שהקדמת עלות השחר לנץ החמה הוא תשעים דקות וכן המרחק בין השקיעה לגמר צאת הכוכבים. אולם לפי הכרעת רבים מן הפוסקים, עיין שו"ע או"ח סי' תנ"ט סעי' ב', וברמ"א סי' רס"א סעי' א' ובמ"ב סי' רל"ה ס"ק ד' ועוד, נקטו עיקר להלכה שעלות השחר הוא 72 דקות קודם הנץ החמה א"כ זמן מג"א מתקצר ולפעמים זה הבדל של כעשרה רגעים. הערה נוספת: ראוי לציין שדנו כמה מגאוני זמנינו וכבר העיר זאת הגר"א קוטלר זצ"ל שכל זמן מג"א שייך אם ננקוט בצאת הכוכבים כדעת ר"ת ששתי שקיעות הן, אבל לדעת הגאונים לא שייך חישוב זה כלל, ואין כאן מקום להאריך יותר].
(מאורות הדף היומי)