עמוד היומי עם גישמאק
בגמ' (ברכות מג, ב) אמרו, "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". חז"ל לומדים זאת מתמר, שכאשר הוציאו אותה לשריפה, לא גילתה את האמת, אלא שלחה את הערבון ליהודה, שאם ירצה יודה מעצמו ובכך יגרום להצלתה, ולא רצתה להלבין את פניו ולספר את האמת בעצמה.
אנו מוצאים ראשונים המפרשים את דברי הגמרא כפשוטם, שאכן חובתו של האדם להימנע בכל מחיר מלהלבין את פני חבירו, ועליו אף להכניס את עצמו לסכנת מיתה לשם כך. כך כתב רבינו יונה (בשערי תשובה שער ג אות קלט, ובפירושו למס' אבות פ"ג מי"א) שהלבנת פנים דומה לרציחה, ועל כן, כשם שעל רציחה נאמר יהרג ואל יעבור, כך הדין גם בהלבנת פנים שהיא אבק רציחה. כך מבואר גם מדברי התוס' במסכת סוטה (י, ב) שהקשו על מימרא זו [המוזכרת גם בגמרא שם] מדוע אמרו חז"ל בכל מקום שעל ג' עבירות נאמרה ההלכה "יהרג ואל יעבור", עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, הרי דין זה נאמר גם על הלבנת פנים, שיש להפיל עצמו לכבשן האש ולא להלבין פני חבירו. ומבואר בדבריהם שהבינו את דברי הגמ' כפשוטו, שהאדם מצווה למסור את עצמו למיתה כדי לא להלבין פנים.
וכבר כתב בשו"ת בנין ציון לבעל הערוך לנר (ח"א סי' קעב) שעל פי דברי רבינו יונה המובאים לעיל מיושבת קושיית התוס' בסוטה, שכן הטעם שיש למסור את הנפש כדי לא להלבין פנים, הוא משום שדבר זה הוא הוא אבק רציחה, וא"כ אף דין זה הוא בכלל הפרטים של עבירת שפיכות דמים שאמרו עליה חז"ל יהרג ואל יעבור, ולא הוצרכו למנות איסור הלבנת פנים כעבירה בפני עצמה. [וכך מבואר בפירוש רבינו יונה למס' אבות, שחז"ל מנו את שלושת האבות של העבירות החמורות, והלבנת פנים היא תולדת הרציחה].
אולם המאירי בסוגייתנו, מביא את דברי הגמ', ומציין שחז"ל אמרו את הדברים "דרך צחות", דהיינו זו מליצה הבאה לעורר להתבונן בגודל הצורך להישמר מהלבנת פני הזולת, אבל אין זו הלכה פסוקה. וכן משמע בפשטות מלשון הגמרא, שאמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש", דהיינו, זה לא חיוב אלא עצה טובה והמלצה, המבטאת את ההרגשה שצריך האדם להרגיש. וכך גם יש ללמוד מדברי המחזור ויטרי בפירושו למסכת אבות (פ"ג מי"א) שכותב על המלבין פני חבירו ברבים שעונשו גדול, ומביא את דברי הגמ' בסוגייתנו שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן ולא להלבין פני חבירו, ומוסיף על כך, "מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב". וממה שכתב כן בלשון "מוטב", מבואר שאין זו הלכה פסוקה, ולא מוטלת על האדם חובה לעשות כן, אך טוב לו יותר לסכן את עצמו מאשר לפגוע בחברו ולבייש אותו. וכבר העיר בעל ה"ערוך לנר" בשו"ת בנין ציון (ח"א סי' קעא), שאין ללמוד מגמרא זו הלכה למעשה, כי הרבה דברים אמרו חז"ל כדי להפליג בגודל האיסור, ולא קבעו כן הלכה למעשה.
על כל פנים, גם לפי הדעה המקובלת שאינו צריך למסור עצמו למיתה כדי למנוע את בושתו של חבירו, רואים אנו עד כמה חמור הוא צערו של הזולת, ובפרט בושה ברבים, עד שאמרו חז"ל שגם אם אין חיוב למסור את הנפש כדי לא לבייש, בכל זאת נוח לו לאדם להכניס עצמו לסכנת מיתה ולא לבייש את זולתו, וכפי שאכן נהגה תמר כלתו של יהודה.
אך הדבר צריך ביאור רב. אם אכן אין חובה למסור את הנפש על כך, כיצד אמרו חז"ל בלשון כזו של עצה לכל אדם, שטוב ונוח לו שיעשה כן, ולא יבייש את חבירו, הרי אסור לאדם לסכן את עצמו במקום שלא דרשה ממנו התורה למסור את נפשו. וכמו כן, נשאלת שאלה זו עצמה על תמר כלתו של יהודה, כיצד הכניסה את עצמה לסכנת מיתה, עד שעמדו לשורפה, ומה היה ההיתר שלה להסתכן כדי למנוע מיהודה בושת פנים.
גאב"ד "דרכי תורה", הגאון רבי אשר וייס שליט"א, משיב על כך תשובה נפלאה. אם אכן האדם נמצא במדרגה כזו, הוא מרגיש שטוב לו יותר למסור את עצמו למיתה מאשר להלבין את פני חבירו, ובשל כך הוא נמנע מלפגוע בחבירו, יכול הוא להיות סמוך ובטוח באמונה שלמה, כי לא יאונה לו כל רע, והקב"ה ישמור עליו ויציל אותו מן הסכנה למעלה מדרך הטבע.
ואכן, הוא מוסיף ומבאר שזו היתה הנהגתה של תמר, ועל כך סמכה במה שהשאירה את עצמה בסכנת מיתה, ולא ניסתה להציל את עצמה באמצעות הלבנת פניו של יהודה, וכפי שמבואר בתרגום יונתן בפרשת וישב, שתלתה את עיניה בתפילה למרום, ובטחה בה' שיציל אותה מהסכנה.
דוגמא לכך, הוא מביא מדברי הירושלמי במסכת תרומות (פ"ח ה"ד) שם מסופר על עולא בר קשבי שהיה נרדף ע"י הגויים, וברח לעיר לוד, ובאו הגויים וביקשו מבני העיר שיוציאו להם אותו כדי שיהרגוהו, ואמרו לבני המקום שאם לא יתנוהו להם, יחריבו את כל העיר. ורבי יהושע בן לוי שהיה שם, הוציא להם אותו, כדי שלא יהיו שאר בני העיר בסכנה. ומספר הירושלמי, שאליהו הנביא, שהיה רגיל להיראות אל רבי יהושע בן לוי, לא דיבר עמו מאז אותו מאורע, עד שצם ריב"ל כמה צומות ותעניות, ואז נגלה אליו אליהו הנביא, ואמר לו, וכי אני נגלה למי שמוסר נפש ישראל להריגה. ושאל אותו ריב"ל על כך, הרי כך היא המשנה וההלכה, שאם הגויים רוצים נפש של אדם מסוים, יש למסור להם אותו כדי לא לסכן את האחרים, וא"כ מה התביעה על כך שמסרתי להם את עולא בר קשבי. והשיב לו אליהו הנביא על שאלה זו, אמנם מן הדין כך היא ההלכה, אבל האם זו היא משנת חסידים למסור אדם למיתה.
לכאורה דברי הירושלמי תמוהים, מה השיב לו אליהו הנביא, ומה פשר הטענה שאין זו משנת חסידים, הרי אם כך הוא הדין, היה חייב ריב"ל למסור את אותו יחיד לידי מבקשי נפשו, כדי להציל בכך את שאר בני העיר. מרן החזון איש זצ"ל (סנהדרין סי' כה ד"ה ולפ"ז) משיב על כך, שאין הקב"ה מזמין דבר כזה לחסידיו, ואם הזדמן לפני חסיד מקרה כזה, עליו להתפלל לפני ה' שיציל אותו מלהיות מעורב בדבר גרוע כל כך, ובוודאי תתקבל תפילתו. ואם היה ריב"ל מתפלל כראוי לו על מאורע קשה זה, היו מסייעים בידו מן השמים שינצל אותו אדם הנתון בסכנה, ולא היה צריך למוסרו בידי הגויים.
כך מבאר הגר"א וייס שליט"א את דברי הגמרא שאותם למדנו, על האדם להרגיש שנוח וטוב לו ליפול לכבשן האש ולא להלבין את פני חבירו, הצער בביוש אדם מישראל צריך להיות אצלנו גרוע ממוות, ואם אכן כך ירגיש האדם, וירצה בכל מאודו להינצל מלבייש את חבירו, לא יצטרך להזדקק להשתמש בכך ולהלבין את פני חבירו, ומהשמים יסייעו בידו להינצל מן הסכנה בדרך אחרת.
לאדם מן השורה, קשה להגיע בבת אחת למדרגה כזו, להשאיר את עצמו בסכנת חיים כדי לא לפגוע בשני. אבל, יכולים אנו להשתמש ביסוד זה במידה מסוימת, לענין מה שמתאים לנו. לפעמים יש לאדם ויכוח או דין ודברים עם השני, והוא יודע היטב שהוא צודק בטענתו, ובידו לגלות את האמת ולהילחם על ביצועה, ועל ידי כך יימנע ממנו הפסד כספי או צער מסוים, או יזכה למעלה מסוימת המגיעה לו, וזכותו לעשות כך. אבל ראוי לו לאדם להרגיש, שטוב לו יותר לוותר על זכות זו המגיעה לו בדין, כדי לא להכלים את זולתו. ואכן, מי שיעשה כך, מובטח לו שלא יפסיד. וכפי שהיה חוזר ואומר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, שמעולם לא ראה מי שהפסיד מכך שוויתר לשני.