בגמרא היום, בריש העמוד אנו מסיימים את אשר החילונו ללמוד אמש בסוגיית קטן בזימון, האם יכולים לצרפו וכיצד, והגמרא מביאה: "ולית הלכתא ככל הני שמעתתא, אלא כי הא דאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו"
ומצרפת הגמרא מעשה רב בענין: "אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה (בעודם בקטנותם), אמר להו רבה: "למי מברכין?" אמרי ליה: "לרחמנא!"
"ורחמנא היכא יתיב?" רבא אחוי לשמי טללא (הראה לעבר התקרה), אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא (יצא לחוץ והראה כלפי השמים)"
הפליג רבה בעניינם: "אמר להו רבה: "תרווייכו רבנן הויתו! היינו דאמרי אינשי "בוצין בוצין מקטפיה ידיע!"
'בוצין' פירושו דלעת, וכוונת רבה לומר להם שהם ניכרים בחריפותם כבר עתה בגילם הצעיר, והדלעת הזו משעה שמתחילה לצמוח אפשר לראות שהיא טובה!
לכשנתחקה בסדר הדורות נגלה שפעמים הרבה היו הזדמנויות בהם היו יכולים לראות על נערים שעדיים לגדולות, וכבר בנערותם וילדותם היו ניכרים שהם יהיו מגדולי הדור, בשל חריפותם, בשל צדקותם, בשל פעולותיהם השונות, נציגה נא בזה מקצת מהזדמנויות אלו. [אף שיש להדגיש שבוודאי לא כל גדולי ישראל היו ניכרים כבר בנערותם, ואדרבה הרבה מהם צמחו לגובה ארזים בשלב מאוחר יותר, ובוודאי כל גדולי ישראל היתה הדרך המעפילה בית ה' מלאה מהמורות לפעמים, והם התחזקו לאחוז בעץ החיים בכל מחיר וכך גדלו ועשו פרי, אך היו גם היו כאלו אשר בוצין בוצין מקטפיה ידיע].
למה התבונן שלמה זלמן הצעיר על התרנגולים?
על מרן פוסק הדור הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מסופר שבעודו ילד רך בשנים חזר מבית תלמודו בתלמוד תורה 'עץ חיים', ובאותו היום למד לראשונה את המשנה הראשונה במסכת בבא קמא על ארבעה אבות נזיקין שישנם, השור והבור המבעה וההבער, והמלמד הסביר את ה'אב' הראשון שהוא ה'שור', שהיינו כשהשור נוגח, על בעל השור לשלם את ההיזק, אם נזק שלם אם חצי נזק, תלוי במקום הנזק.
בדרכו אל ביתו בשכונת 'שערי חסד' חיפש שלמה זלמן הצעיר איה הוא אותו שור נגחן, שוורים לא הסתובבו בשכונה, אבל תרנגולים היו שם בהמוניהם, ובעוד הוא חושב על השוורים הנגחנים, שאותם לא מצא בשערי חסד, נפל לפתע מבטו על התרנגולים שבאחת החצירות. מי שראה את הנער מביט על התרנגולים, לא יכול להעלות על דעתו על מה חושב הילד רך השנים…
אכן, מיד בבואו הביתה פנה אל אביו הגאון רבי חיים לייב בשואלו אותו: "האם התרנגול יכול להיחשב כמו השור לענין הנזק?"
אלו היו מחשבותיו, אלו היו הרהוריו. ועוד בהיותו קטן וצעיר בשנים!
אביו בשומעו את שאלתו ואת הבנותיו הצעירות התפעל ביותר, בעודו מתבטא: מובטחני בך שעוד תגדל להיות מורה הוראה גדול בישראל!
הקבלה שקיבל הילד
נציג בזאת גם ממה שמסופר על חד מן גדולי הדור הקודמים מעשה נורא אשר התרחש בעודו בילדותו (כפי שמובא בספר 'הילולא דצדיקיא' – תמוז תש"ע).
הגאון רבי מרדכי יהודא לייב ווינקלער זי"ע אבדק"ק מאד בעל שו"ת לבושי מרדכי נולד בשנת תר"ד בכפר 'לעפאנטאוויטץ' במחוז נייטרא שבסלובקיה לאביו רבי נפתלי הירץ ולאמו הצדקנית מרת לאה ע"ה. צדיק וגאון עולם זה בבית הורים פשוטים נולד, לא למשפחות רבנים ונשואי פנים השתייכו, כי אם היו תמימים וישרים שהתייגעו רבות על המחיה ועל הכלכלה, אבל יראת שמים מתוך תמימות קיננה בנפשם במידה גדושה, ובעוד שהאב היה טרוד כל ימות השבוע בפרנסתו בהיותו נוסע מכפר לכפר למכור מחטין וצנורות, הרי האם התמסרה לטיפולו הרוחני של הנער בכפר ההוא אשר מעולם לא דרכו רגלי מלמד ורב, היא לימדתו אל"ף בי"ת וקריאת עברי, ככל שהיתה ידה משגת.
משמלאו לו ארבע שנים אמר לאמו שרוצה לילך לחיידר ללמוד, אמנם לא היה חיידר אלא רק בעיר הרחוקה היא 'נייטרא' שהיתה רחוקה ממקום מגוריהם בערך שעת הליכה, והיתה אמו חסה עליו שילך רגלי עד העיר, לכן הביאתו על כתיפה יום יום אל החיידר בעיר נייטרא, בבקר היא באה ובערב היא שבה, כך היה חודש ימים, אח"כ אמר הילד לאמו שברצונו מהיום והלאה ללכת לבדו ברגליו לחיידר, כי הלא לתכלית זו ניתן רגליים לאדם, אמו לא רצתה להסכים לכך, בין השאר משום שהיו רגילים לילך יחף וחששה שיבא איזה קוץ לרגליו.
ויהי היום לא המתין על אמו שהיתה טרודה מאד, ומגודל התמדתו התחיל לילך בדרכו מבלעדיה, ונתקיים 'את אשר יגורתי בא לי' שנתחב לו קוץ ברגלו, ונשאר עומד על מקומו, והייסורין נתרבו מאוד, ובינתיים נעשה רגלו נפוח, והמתין לאמו, אבל היא נתאחרה קצת, גם איש לא עבר בכל הדרך ההוא. וכאשר הגיעה אמו למקום וראתה אותו בכך, נטלה אותו שוב על כתיפה לביתה ורצתה לקרוא לאיזה ערלית שהיתה בקיאה בזה לרפאות וגם היתה עושה לחש כנהוג מקדמת דנא, אבל הילד לא רצה בשום אופן, באומרו כי מי יודע מהו ענין הלחש ואולי זה מעבודה זרה שלהם, וכאשר התחילה אמו לבכות לפניו באמרה: "הלא אתה רואה שיש לך יסורים גדולים", אמר לה: "אמת שיש לי יסורים, ולזאת אני רוצה לחזור למקום שקבלתי את הקוץ!"
אמו חשבה שכוונתו שתלך אתו לעיר 'נייטרא' מקום החיידר, כי שם יש רופאים טובים. אמנם כאשר הגיע למקום שנתחב הקוץ ברגלו, אמר שברצונו לפוש שם על הקרקע, ולגודל התימהון ראתה אמו שהילד מנענע בשפתיו ומתפלל, שאלה אותו אמו: "מה היתה תפלתך?"
השיב לה הילד בפשטות גדולה: "כיון שהליכתי היה ללמוד תורה, ועי"ז יש לי ביטול תורה, אמרתי להשי"ת שהוא ירפאני, ואני מקבל עלי מהיום והלאה לילך שעה אחת קודם אל החיידר!" בינתיים נרדם שם, וכאשר הקיץ משינתו עמד על רגליו כאחד האדם, כי הכל חלף והלך לו ורק הרושם נשאר!
אכן, בוצין מצין מקטפי ידיע!